זכרון של מציאות

הפלוס והמינוס באמנות מתעדת, כלומר עבודות שאני יוצרת על סמך "מקרים שהיו" (זה לא שם רשמי, המצאתי עכשיו…) היא העובדה שאני מחליטה מה כולנו בבית נזכור. ונכון שאפשר לומר את זה על כל תמונה משפחתית מחופשה – מה זה משנה אם הם צרחו כל הדרך? העיקר שהם יזכרו אותנו מחייכים בתצפית (-:

זה קורה בכל טיול שאנחנו יוצאים אליו, ככל שהילדים גדלים רמת הקיטורים עולה ביציאה, ואני איתם – איך לא בא לי שיהיה לי חם ויתושים ולהעלות חזרה את החצי ק"ג שכבר הצלחתי להוריד, רק בגלל הנשנושים של הדרך… אבל אני נזכרת בתמונות היפות מהטיול הקודם (כי את הטיול עצמו קשה לי לזכור, בעיית זכרון חמורה, יכולים לסוע לאותו מקום כל פעם ואני אהנה מהמפל כמו בפעם הראשונה..).
בעבודה הזו כבר בדקתי את גבולות הזכרון – התמונה המקורית היא זו:

אורי מכוון ערוצים לנטע ואלולה על מיטה מפנקת בצימר בצפון (-:
אבל מה לעשות שמאוד קשה לתעד לילה של צפייה בכוכבים בקמפינג? התאורה לא משהו והתנאים קשים בחיים האלה (-:
אז קצת שיניתי תפאורה, הסטתי פוקוס, צופים בכוכבים אחרים.

אני אוהבת איך שהאדמה/דשא הופכים לשמיכה בזכות התפרים הגסים של הבד הירוק.
אל חשש, אלה מאוד אוהבת להסביר שבמקור היא רואה טלויזיה. שלא יתבלבלו חלילה.

יש לנו חבר שתמיד אומר: אתם רוצים סיפור או ויכוח?
שזה מה שסותם לנו את הפה אם אנחנו מתעקשים לבלבל אותו בעובדות במהלך הגזמה נוסטלגית מהעבר המשותף.
אני חייה את חיי על המשפט הזה. לא פחות (-:
אולי בגלל זה אני כותבת בבלוג. אין מי שיתווכח.

בפסח הראשון שלנו כאן החלטנו לארח שתי משפחות בבית ששכרנו אז, הכל היה רגוע – רק מה? לא היו לנו מספיק כסאות.
כן היו לנו שני כסאות משרדיים כעורים ממתכת עם ידיות וריפוד סגול מתפורר. משהו טוב (-:
ביקשתי מאורי שננסה לשפץ אותם והוא עקץ את המערכת (הפיננסית, שלי) ומייד רכש אמצעי חיתוך מאחרונת הפנטזיות שלו. אז כמובן שצילמתי אותו נאבק בגראז'.

והכנתי לו מזכרת…

הוא מייד העלה את התמונה של החישוק (אז עוד לא גמור, כאלו בושות הוא עושה לי) לפייסבוק:
"רוקמים מזימות.
גל רקמה מזימה שאני אחתוך את הידיות של הכסא הישן כדי להפוך אותו ליפה. אני רקמתי מזימה לקנות דיסק של DeWalt עם בטריה נטענת 20V, כי בלי זה אי אפשר לסדר את הידיות.
אז גל רקמה אותי."

מתוקי נכון? וזה מה שההיסטוריה תזכור.
אף אחד לא ידע שכבר שנתיים (+) הכסא הזה עומד ככה בפינה:

סתם, כי מאוד נהנו פה לחתוך (בדיסק! של דה וולט!) ולרסס ספריי זהב, אבל כשהגיע הרגע לחבר את הריפוד שנתפר ידנית (בעמל רב ובלי שום דיסק של דה וולט! 20V!) לא הצלחנו למצוא דרך פשוטה ויעילה לחבר אותו חזרה לכסא…
וגם אני שכחתי, עד שרציתי להעלות את התמונה, של הילדים, הצופים בכוכבים, ונזכרתי שגם.. אבל זכרון זה לא אני. ולי היתה האמנות המתעדת.

אפשר לקחת את התמצית, את הדינמיקה בין הדמויות או פעולה שמורגשת בקווים של הגוף ולתת להם את הפוקוס הנכון. הנכון בעיני.
מה זה משנה במה הם צפו? העיקר שהם התפרקדו להם שמה נוגעים לא נוגעים. מה זה משנה מה נוצר? העיקר שהוא היה שקוע ביצירה שלו, חדור מוטיבציה.
אבל… עדיף שיצפו בכוכבים באיזה יער כחול ירוק. עדיף שגם יהיה על מה לשבת (-:

אז מה את מעדיפה, סיפור או ויכוח?
נשיקות,
גל
בעיקר פורמת.