לפני כמה שנים הבן דוד האהוב שלי, העיר לי הערה בנוגע להורות שלי. ברור שזה כבר מורכב נכון? מצד אחד יש לנו יחסים נהדרים שהוא מרשה לעצמו להעיר לי ומהצד האחר.. מתי גדלת יא קטנצ'יק? הרגע נהיית אבא וכבר אתה מעיר לי הערות? (את זה אני יכולה להגיד גם על אח שלי הקטן אבל נשמור לפעם אחרת). בדרך כלל כהורים אנחנו רוצים לקבל פידבק על מפעל חיינו, אבל זה לא תמיד פשוט לשמוע. בכל מקרה, נתן לי חומר למחשבה, משהו קטן, אבל אחרי שבוע גילינו אורי ואני שאנחנו מדברים על זה. כנראה נגע בנקודה.
אז מה שהוא אמר זה… שאנחנו לא נותנים לילדים דוגמא אישית על חשיבות שילוב הספורט בחיים.
וכן, זה נשמע לי נכון כקביעה אבל לא הבנתי מה הבעיה בזה.
כאן צריך לציין שהוא ואשתו המופלאה הם סופר-ספורטיביים, מורה לחינוך גופני, מתאמנים, בעלי מכון לכושר מיוחד כזה שאני אפילו לא מבינה אותו וכאלה. אורי ואני – לא.
אני טענתי שאנחנו מאוד פעילים, לא אנשי בית (אז לא היינו, עכשיו גילינו כמה זה כייף.. במיוחד כשכבר אין ממש תינוקות) ולא ירדתי לסוף דעתו, והוא מצידו הסביר שאנחנו תמיד "מסווים" את הפעילות הגופנית. כלומר לא נותנים מקום לספורט לשם ספורט.
למשל: אנחנו מטיילים המון, כל סופ"ש. אבל הספורט (הליכה אני מניחה?) הוא בתוך הסוואת חווית הטיול.
או שאנחנו… זהו, אין לי עוד דוגמאות.
מסתבר שאנחנו לא נותנים מקום לספורט בחיינו.
זה רע? לא יודעת. כל אחד והמקומות שהוא נותן להם דגש בחיים ואת השנאה שלי לספורט קשה לתאר בפוסט אחד קטן בבלוג אחד קטן.
הנקודה החשובה שעלתה בשיחה של אורי ושלי היתה הדוגמא האישית. כלומר אנחנו פחות מאמינים ב"לחנך" – ניסינו, זה לא עבד לנו, ואנחנו יותר עובדים בלחיות לפי הערכים שלנו ושהילדים כבר ילמדו בדרך מה חשוב כאן (-:
בהקשר הזה למשל אני יכולה להעיד שלמדתי מאמא שלי כמה חשובה חברות נשית מדוגמא אישית, תמיד תמיד תמיד היא שמה את החברות שלה במקום גבוה (מאוד) בסולם העדיפויות והן היו העוגן שלה. לי זה פחות מתאים בשלבים שונים בחיים וכמובן שיש לי מה להגיד על זה, אבל בהחלט היא לא היתה צריכה להכביר במילים בשביל שאבין מה לדעתה חשוב.
ואז נשאלת השאלה, האם דברים שחשובים לנו אנחנו צריכים להקפיד שיראו? ז"ת האם הילדים שלי ראו אותי לאחרונה קוראת ספר? אני קוראת, אבל הם לא רואים את זה. אז מה? לדבר את זה יותר? לשתף בחוויות מהספר המרתק האחרון? להקפיד לזרוק אותו ליד הספה שיהיה שם בבוקר? (את האחרון אני עושה אגב. בהקפדה.)
יש דברים קטנים שעוברים לי בקלות – למשל עזרה הדדית, עזרה לשכנים, חברות – אני חושבת שהם לא יכולים לפספס. את הפילאטיס שאני בקושי עושה וגם כשהם לא בבית… כנראה שפחות חשוב לי.
בינתיים, בזמן שפרשנו שוב שמיכה ב"צל שלנו" בפארק ליד הבית, החלטתי לצלם בהסתר אנשים רצים. אין לי דרך אחרת לשלב ספורט, באמת. מקסימום כופה לשניות ספורות.
רציתי אנשים שמנמנים כאלה, בתחילת דרכם (משהו להזדהות איתו, לא שאני הולכת לרוץ בקרוב) אבל היה כל כך חם שהגיעו לי רק אחת מוגזמת ואחד קצת מוזר..
מאוד נהנתי להתחבא, אני יודעת שזה לא יפה. אני יודעת.
ולא שיתפתי את הילדים בעונג הכמוס הזה – הדבר האחרון שאני צריכה זה להסביר למה אסור בהחלט לצלם אנשים ללא רשותם – החלטתי שהדוגמא האישית שלי באותו רגע היא שאנחנו יחד על הדשא משתוללים במזרקות מים (-:
מאוד נהנתי לשחק בחישוקי רקמה קטנים, בדמויות פשוטות, בצבעוניות ששימחה אותי – עוברים פה הרבה דברים השבוע והייתי צריכה לנקות את עצמי. ולא בפילאטיס.
אחה"צ אלה חזרה ובאה להדביק משהו בסטודיו, או לגזור משהו, אני לא עוקבת… נו, חמוד הטיפוס הזה נכון? (אני)
והיא: מאוד. למה לא הכנת גם את האישה שצילמת אתמול?
–
דוגמא אישית.
אז הלכתי להתחיל גם את האישה. מאוד קשה לחיות ככה תחת המיקרוסקופ שלהם (-:
אבל אם יום אחד תתפסו אותי עם חולצה בצבע זוהר, מנסה "לא ללכת", ז"ת לרוץ, תדעו שזה רק בגלל הדוגמה האישית!
נשיקות,
בעיקר פורמת
גל
מה חשבת? אשמח מאוד לדעת
4 תגובות
אויש באמת – אין כמו ביקורת הורות של הורים טריים… ומה עם בן הדוד שלך – הוא מדגמן לילדים שלו את חשיבות האמנות בחיי היום-יום? ומה עם אהבת המתימטיקה? היכולת שלנו לדגמן לילדים שלנו דברים שאנחנו לא היא מוגבלת. לעיתים שווה ונחוץ באמת להתאמץ, למשל בנושא של נימוסים והליכות או יחס לזולת – לחלקנו (ואני מדברת פה בעיקר על עצמי) זה לא בא בקלות אבל זה חשוב כערך. אבל בגדול – כל הפואנטה בדוגמא אישית זה שזה צריך להיות משהו ריאליסטי. משהו שאת באמת מזדהה איתו וחיה אותו. ואם תחיי כל חייך כטיפוס נויירוטי בחלון ראווה כי אויויוי הילדים מקשיבים או מסתכלים – אולי בסוף זה גם מה שייצא מהם? אימאלה…
וחוץ מזה – מי אמר שספורט לשמו זה באמת דבר חשוב בחיים? למי שאוהב את זה – זה חשוב. למי שלא, אבל מצליח להישאר פעיל דרך דברים שהוא אוהב ומסתירים את הספורט כמו טיולים, ריקודים, סקי ומה לא – זו דרך חיים בריאה לגמרי שאין שום סיבה לשנות אותה. לא בשביל הילדים ולא בשביל עצמך. מי שחי כל היום בלי ליצור כלום, לצייר או לרקום, לעומת זאת – זה כבר סיפור אחר… 🙂
והחישוקים שלך מקסימים, כתמיד. הצצתי לך גם באטסי ויא-ווארדי – כמה את מספיקה לרקום! לא יודעת אם אמרתי אבל אני מתה על רקמה… וגם על זרי פרחים… וגם על פרחים רקומים… 🙂
איזה פוסט משעשע! אני חושבת שיש הרבה דברים שאני לא מדגימה, והרבה דברים שכן. אני כן קוראת ספרים, עושה ספורט, מפנה זמן לעצמי, יוצרת, ומצד שני אני לא שומעת מוסיקה. בכלל. זו ה"ספורט" שלי. דוגמה גרועה לילדים. תמיד יהיו דוגמאות גרועות, כי אנחנו לא מושלמים. ואני אפילו לא יודעת לרקום אנשים מאזינים למוסיקה! 😉 החישוקים נפלאים, כמו תמיד!!
אנחנו כהורים כל הזמן נמצאים מתחת למיקרוסקופ שלהם-רוב הזמן אנחנו לא שמים לב לזה בכלל אבל הם שמים לב להכל. אי לכך ובהתאם לזאת את כבר בטח מבינה שכל מה שהם יראו בבית שאתם תעשו ויהיה חשוב לכם ותהנו מזה הם יקלטו ולכל הפחות ינסו בעצמם. הרבה פעמים זה יתפוס אותם גם. ככה הבנות שלי יצאו ילדות קוראות, התעקשו ללמוד לסרוג ולרקום (ולא עושות עם זה כלום עכשיו…) ועוד כהנה וכהנה. דוגמה אישית זה הכי.
זה פשוט מהמם! אין מילים. בתור אחת עם כאבים בפרקי כף היד [עכבר, עכבר, עכבר], חשוב שתדעי שאת עושה עבודת קודש ספורטיבית ביותר עם הרקמה שלך..