שוב נשפך צבע

בכל מקום אליו הסתכלתי מישהי שפכה צבעי אקריליק. ומסביבה כולם השתאו. ואני לא הבנתי למה.
זה הפוסט על הפעם שבה נסחפתי אחרי הרוב והניסוי המשפחתי שלנו ב- acrylic paint pouring התחיל.

לפני שנה בערך גיליתי שכל העולם שופך צבעי אקריליק ועוד כמה חומרים סודיים ויוצר את העבודות שהפכו ללהיט שאין להמלט ממנו, paint pouring או Fluid painting עם ה"וואו" פקטור הכי חזק ברשתות.

בתוך הכותרת הזו מככבות 3-5 טכניקות של ערבוב צבעי אקריליק עם חומרים נוספים שמעניקים לצבע גמישות ויכולת "להפתח" לצורות נוספות, בהן יוצרים ציורים מופשטים של נזילות צבע, כביכול ללא שליטה – ובכלל בלי שליטה בפעמים הראשונות.

רק מה, יש פה קאטצ'. כמו בהרבה מקרים של אמנות מופשטת – זה רק נראה קל (או כמו שתמיד יש מי שאומר – גם האחיין שלי יכול לעשות את זה). החוויה של היצירה, בעיני, היא השוס הגדול והיא באמת משחררת ואפילו קסומה, ואני ממליצה עליה בחום לכל אחת שאוהבת להתנסות, אבל התוצאות… לא ישכנעו אותי מליוני האנשים (שראיתי, נשבעת, מליונים) שיצרו בטכניקה הזו – תוצאות מעניינות באמת ועם עומק ויופי ייחודי מצריכות מיומנות, נסיון ולא רק מזל והנאה מהתהליך.

באמת שפרגנתי לכל המתנסים ולהפנינג היצירה וחשבתי שזה אדיר שהנה, יש טרנדים סוחפים כל-כך חיוביים, אבל עם זאת לא בער בי לנסות כי.. כי לא הבנתי את העבודות. מרובן לא הצלחתי להתרגש מעבר לחווית היצירה שעלתה מהן ומאלו שהתרגשתי – למשל שתי התמונות העליונות מתוך ראיון עם האמנית אמה לינדסטרם – היה לי ברור שהן מצריכות שילוב טכניקות והרבה נסיון וכשרון…הרבה.
כשחשבתי שדעתי מוצקה ולא תשתנה, חגית פרסמה בקבוצת הפייסבוק המעולה שלה פוסט הדרכה לטכניקה (פוסט מצויין!).
והיד על האמזון, להזמין כמה חומרים, התחילה לרעוד…
ואז הכרתי דרכה את העבודות של איילת גיבור:

וכאן כבר היה משהו אחר. אני יודעת שזה הפורמט העגול שישר התחברתי אליו ושעובד מצויין עם העבודות שהן מעין גלקסיות קסומות שכאלו.

השילוב הזה של פורמט עגול (אובססיית החישוקים שלי) שפתאום הסתדר לי עם הטכניקה ואולי קצת נרטיב יותר קוהרנטי והעובדה הפשוטה שהעבודות שלה הרבה יותר טובות מרוב מה שראיתי מבחינת צבע וקומפוזיציה. שוב – זו לא עבודה של מתחילה. חד משמעית.
התחלתי לראות משהו מעבר להתנסות ו.. בא לי גם.
אז כבר כתבתי שכ"שבא לי גם" זה סימן טוב שמשהו עורר בי השראה (-:
ה"בא לי גם" היה הקש אחרון בגב של הבית, כי בזמן שאני רטנתי על הז'אנר, הפיד שלי היה מוצף בסרטונים של Fluid artwork ולאט לאט הילדים ואורי התחילו להתלהב ורק אני – עדיין לא התחברתי.
ואז כשכבר אורי היה משכיב את גוני ונטע לישון עם "עוד סרטון אחרון" של Fluid artwork, אז באמת הייתי צריכה ליישר קו והתחלתי להתלהב גם. לפעמים אני האחרונה להבין.

נשאר לקבוע מתי לשפוך צבע.
עכשיו, אני, אם נשאר קצת צבע על המכסה של הפסטיק (שזו הפלטה שלי), אתחיל עבודה חדשה בשביל לא לזרוק את הצבע. אז תהיתי כמה כמויות צבע שופכים בז'אנר הזה? כאילו באמת, לא ביו טיוב.
וגם בא לי גם.

באביב דור ולולה היו בחופש. חגיגות האביב. ואני הייתי בסטודיו מחפשת את עצמי (זה לוקח ממש כמה דקות ביום, רוב הזמן קיפלתי כביסה והכנתי אוכל), הוחלט על בוקר לגדולים והתכנסנו כולנו לחווית יצירה מרגשת.
אני בכל מקרה מאוד התרגשתי וגם כיסיתי את השטיח בניילון מרוב התרגשות, וגם הזזתי הצידה דברים חשובים – מפאת גודל המשימה וגם הזכרתי לכולם שהם רק אורחים כאן.
מאוד מרגש.
והסברתי. על הריאקציה בין החומרים ועל מה שאנחנו יכולים לשער שיקרה ועל… לא משנה, הקהל רצה להתחיל לשפוך צבע. צודקים.

הקצבתי קנבס קטן לנסיון ראשון לכל אחד וקנבס בינוני לעבודה שכבר מגיעה אחרי התנסות, חוקרת יותר.
אני התחלתי לחשוב על הצבעים שלי, על שילובים מעניינים, למזוג לאט לכוסות קטנות ולטפטף בעדינות סיליקון פנימה מרותקת לתגובות בין החומרים.. מתלבטת, מדברת לעצמי תוך כדי, מוקסמת..
הילדים: אפשר להתחיל את הקנבס השני?

להכין את מרחב העבודה – רואים בתמונה של ה"לפני" שהנחנו כל קנבס בקרטון, מוגבה על כוסות כדי שנוכל לשמור על טפטופי הצבע להמשך – הסידור לקח הרבה יותר זמן מלשפוך את הצבע.
החלק שאני אהבתי בו מזיזים את הקנבס בעדינות ומשחקים עם הצבעים מיצה את עצמו אצלם מאוד מהר. ולי היה קשה עם זה, מאוד. זה לא שהם לא נהנו אבל בראש שלי זו היתה אמורה להיות יצירה מתפתחת, חוקרת יותר והם התלהבו מהר מהתוצאה וקבעו סוף מוקדם ממני.
הוספתי מהר קשיות שנוכל לבדוק איך הצבע זז עם משבי רוח, נחמד.
לזכותם יאמר שיש סוף למשחק בהזזת הצבע כי מהר מאוד הוא הופך ל"בוצי" ומאבד את האפקט המגניב של השכבות שמתערבבות – לא מתערבבות זו בזו. אז לא באמת רצינו להמשיך יותר מדי.

כן צריך לציין שהעסק הרבה פחות מלכלך ממה שציפיתי. אלולה גם ביקשה סינור (באמת? את מרגישה צורך להגן על הבגדים שהרגע גזרת בלי לבקש רשות? סתמתי את הפה ונתתי לה סינור).
וזהו.
נהנתם?
השאלה הכי מעצבנת שאמא יכולה לשאול.
היה ממש כייף.
נו, מה הם יגידו? תחושת החמצה מתגנבת ומעכירה את רוחי, אני מודה. אולי זה גודל הציפיות שלי, בעיקר זה המטען והמשקל שאני מביאה לשולחן. אני לא מגיעה "נקייה" והם חסרי סבלנות לעוד דינמיקת אמא-ילדים שפשוט יש לה כותרת אחרת. הרבה עניינים לא פתורים יש לי בעבודה יצירתית משותפת עם הילדים.
אז הילדים הלכו.
אבל יש אורי שמחכה בסבלנות מאחורי המצלמה…
הוצאנו את הקנבסים הגדולים העגולים.
(מחככת ידי בהנאה רק מהזכרון המתוק)
(-:

יואו איזה כייף זה!
עם קורטוב תחרותיות של למי יצא יותר "יפה".. אנחנו מאוד תחרותיים בקטעים האלה (-:

זמן איכות.
באמת שאין לי מספיק סופרלטיבים לחצי שעה שהעברנו לנו בכייף עם הצבעים, שופכים ומתווכחים מה כדאי ולא כדאי בזמן שהילדים שלנו נרקבים מול מסכים. היה אדיר. אני מחליטה לשים את זה תחת הכותרת "חינוך בדוגמא אישית". וכן, של אורי יצא מאוד מוצלח. השמאלי.
אבל, קשה להיות תמיד צודקת.. ואחרי יומיים, כשקילפתי בהנאה את שאריות הצבע מהניילונים (ה"סקינס") הבנתי שאני לא ממש מתחברת. היה כייף והכל אבל העבודות לא כאלו מעניינות בעיני. כבר כתבתי שקשה להיות תמיד צודקת?
אחרי התלבטויות והרבה ימים, טוב, שבועות, הלכתי לחפש בהן עוד:

הבנתי שכרקעים הן דווקא די מעניינות לי, העבודה העגולה שלי הזכירה לי מבט על אוקיינוס קסום כזה (לא מנקות אלו את כל האצות, נורא ואיום).

ושל אורי. ובכן.
את של אורי הרסתי ואני מתנצלת. לא נראה לי שהוא שם לב אגב שציירתי על שלו. התלבטתי אם לכתוב על זה בכלל…
רציתי לאזכר איזה קונספט חלל ויצא לי קצת אגרסיבי.
כנראה מקנאה (-:

דור ואלה אגב לא נתנו לי רשות לגעת בשלהם, דבר שלקחתי כמחמאה בה כביכול הם נקשרו לעבודות או משהו כזה.

אז לקחתי עוד קצת זמן לפני שאני מחריבה גם את הקנבסים הקטנים שלי. הם היו טריקיים במיוחד כי כל מה שהם שידרו לי זה דם והפרשות (יש מצב למוטיב חוזר בבלוג??).
הייתי צריכה מישהי שתדלג מעל תאי הדם באלגנטיות, בשעשוע.
שתתמודד בנינוחות כזו עם הלבה שבוערת לנו מתחת לרגליים

וזה מה שהיא עשתה.
אקרובטית של החיים הגיעה לי.

הקנבסים ממש קטנים, מהנסיונות של ההתחלה:

ואני מאוד אוהבת אותם

ואני עוד מתלבטת לגבי הצבעוניות באחת מהדמויות… הן מאויירות באקריליק וטוש פרמננט (שרפי פשוט)

מסתבר שבכמה דקות ההן ביום, שחיפשתי בהן את עצמי, מצאתי עוד התחלה. ו"בא לי גם" לעשות כבר שוב. לפני עוד יש לי ערימת משטחי צבע מהשאריות שטרם ננגעו.
ובהקשר לפתיחה של הפוסט ול"זה נראה קל" נזכרתי שיש לי את הספר הזה, מקווה שאני לא היחידה שקונה לפעמים ספרים רק בגלל העטיפה (-:

נתראה בקרוב…נשיקות,
בעיקר פורמת,
גל