רוב הזמן אני בכלל לא מרגישה זרה, כלומר זה ברור לי, אבל אני מרגישה שאני והשכנה זרות באותה המידה זו לזו, זאת אומרת אנחנו לא חולקות הרבה משותף במטען התרבותי שלנו (אם כי בהתחלה כשמגיעים לארה"ב נדמה שדווקא כן, בכל זאת שפה מוכרת, מוסיקה, אמנות, תרבות פנאי.. הכל כ-מ-ע-ט דומה) אבל הכוונה שלי היא שאני לא תופסת את עצמי דווקא כזו שנטועה לה במקום זר. שתינו מבינות האחת את השניה באותה מידה. נשמע הגיוני?
ברור שלא, זו תחושה כזו.
אבל היא עוזרת לי להעביר את היומיום כאן מצויין.
הפערים בדרך כלל מתגלים במלוא עצמתם כשאני מנסה לספר בדיחות שמתבססות על רפרנס כלשהוא… לרוב אף אחד לא יבין אותי ובגלל זה אני הרבה פחות מצחיקה כאן (נדמה לי שזה בגלל זה) וגם כשאנחנו מטיילים.
מידענית-על שמכריחה את הילדים לשנן את שמות הצמחים הפכתי לבורה גמורה, אין לי מושג מה שמות הפרחים, השיחים, העצים וזה לא פשוט, אבל, בואי נודה על האמת,
זה גם לא נורא.
לפעמים, רק לפעמים, יש השלכות.
כשהתחלתי להכין חישוקי רקמה לזוגות נישאים חיפשתי דרך לעיצובים מקוריים משלי.
עליתי למטבח להכין לי עוד קפה וראיתי מהחלון את הבמבי הזה – זה לא מפתיע כי יש לנו עדר קטן בגינה והם אהובים עלינו מאוד.
בכל מקרה, הייתי חייבת ללכת לראות מה הוא לועס שם במרץ רב.
הוא לא אהב את הרעיון.
אני חזרתי עם פרח יפיפה שכבר ראיתי בהרבה מקומות בסנט לואיס ותוך שבועיים פרח לנו בכל החצר וחשבתי לעצמי: מה יותר מתאים לרקמה? רקמה לזוג צעיר שמתחיל דרכו כאן? פרח מקומי, מיוחד, צבעוניות שעושה לי חשק לרקום…
התיישבתי לסקיצה מהירה והתחלתי לרקום.
גאה בעצמי עד מאוד העלתי את התמונה לפייסבוק העסקי שלי, ולא התעצלתי! הלכתי לצלם בחוץ!
בכל מקרה, כפי שהסבירה לי קוראת מקומית נרגשת, זהו ה- Honeysuckle.
הצמח השנוא ביותר על האנשים באזור.
אז כמו שנהוג באזורי – זו שנאה מכל הלב, כזו עם קריאות לעקור אותו מכל מקום, עם עצומות לשתילת "מקומיים" תחתיו ועם תשוקה אמיתית לפעולה.
מסתבר שהו מין פולש שכיום ידוע שהוא האגרסיבי ביותר שידעה צפון אמריקה והא בהחלט נמצא בכל מקום, לא המצאתי את זה, אבל זה לא דבר חיובי כ"כ לדעת האמריקאים.
רק שאני כבר רקמתי חישוק.
שלא נשלח כמובן מעולם.
תזכורת לכמה עוד יש לי ללמוד.
ואני בכלל לא אוהבת אותו יותר רק בגלל ששנינו זרים (-: אבל אני גם לא עצובה שהוא נשאר למזכרת על הקיר, עוד עדות לשיעור במקומיות שנרכש בשעות עבודה.
וגם הוא מזכיר לי את היערה שלנו, נכון? בצבעוניות אחרת. הנה השתמשתי בידע מהעבר.
כל העניין הזה עם הידע מזכיר לי שאמא שלי פעם נזפה בי שאני מתנשאת, זה היה בהקשר לזה שהופתעתי שהיא לא יודעת שם של שר בממשלה, לא זוכרת בדיוק מה קרה שם – אבל היא אמרה: "ההבדל ביננו הוא רק שאת יודעת את זה ואני לא. והנה עכשיו גם אני יודעת את זה".
זה מאוד מאוד הצחיק אותי.
כל המוטיבציה לרכוש ולאצור ידע מקבלת פרופורציה חדש לפי התפיסה הזו, לא?
להכין מחדש חישוק רקמה הצחיק אותי קצת פחות אבל הנה, עכשיו גם אני יודעת את זה.
נשיקות,
בעיקר פורמת
מה חשבת? אשמח מאוד לדעת
2 תגובות
זו רקמה ממש ממש יפהפיה, ובאמת גם לי זה נראה בול כמו יערה (זה גם מריח כמוה? כי אם כן אז באמת למי אכפת מכל הצדקנים אם יש לך חצר מלאה בזה פלוס במבי…), ואני מאד אוהבת יערה…
גם אצלנו יש כל מיני שקוראים בקולי קולות להיפטר מהצמחיה "האקזוטית" ובכל הזדמנות רק רוצים לשתול ולטעת מחדש צמחים "נייטיבס". למרבה הצער בניו זילנד האקזוטים הם כולם צבע ויופי והנייטיבס – גוונים של ירוק, לא תואר להם ולא הדר (למעט אולי העצים בני ה-400 ומעלה שהגיעו לגודל מרשים אבל כשנוטעים אותם – הם גדלים פי שלוש יותר לאט מכל שאר העצים, ובלאו הכי הניו זילנדים כשמגיע להם איזה עץ לגודל נורמלי – ישר הוא מפריע להם למשהו והם מוצאים תירוץ לכרות אותו ולהחליף במשהו אחר אז לא נראה לי שלמשהו שנשתל פה עכשיו יש סיכוי להגיע לגיל 100…), אז אני בסתר ובגינתי הקטנה נהנית לי מכל מה שלא PC, כמו גם רוב המקומיים, תכלס, רק שלא יפה לדבר על זה בקול רם באינטרנט 🙂
הזכרת לי את ההתפעלות שלנו מסנאים. בכל פעם שאנחנו רק מזכירים את זה לחברים שגרים באקו האורך שלכם אנחנו מקבלים תגובות כאילו דיברנו על חולדות. כן מסתבר שיש מקומות בהם לא סובלים סנאים…