תקראי אותי מימין לשמאל

פעם יכולה הייתי להלך שעות בגלריות. בגיל 12 סבתא שלי היתה צריכה לגרור אותי החוצה מהלובר (ולא, לא מהמונה ליזה המאכזבת אותי תמיד). היום איבדתי את הסבלנות. אני רצה, מחכה שמשהו יתפוס אותי בכוח.

משקל גדול ולא הוגן תמיד לשים על תערוכה והנה עדיין, לפעמים זה קורה.

וכשזה קורה, כשתערוכה מעירה בי דברים וגורמת לי לחוש כלכך הרבה ימים עוד אחריה זה מופלא.
אני זוכרת שלפני כמה שנים עוד הייתי מרגישה את זה רק כ"לעשות אותו דבר". מכירה? החשק הזה לחזור הביתה ולעשות בדיוק בדיוק כמו שראיתי או טכניקה או רעיון שהייתי חייבת להכניס גם את עצמי לתוכו.
היום זה כבר תפס אצלי צורות מורכבות יותר אבל ההשראה המיידית הזו היא הקסם בעיני.

חייהב קאהרמן (Hayv Kahraman) היא אמנית אמריקאית ממוצא עיראקי שעבדה איתי בשכבות… בהתחלה כשנפגשנו (העבודות שלה ואני) החיבור המיידי היה מתוך סולידריות הנשים. מתוך מגדר פגוע. מתוך אחוות הפורמות והמאחות, את העבודות שלנו ואת עצמנו.

חודש אחרי התיישבתי לחשוב שוב על העבודות שלה וקראתי שהיא מכינה ציורים שלמים ומעבירה אותם למעין "גריסה" ורק אז משלבת אותם שוב בציור החדש,
 
וגם שמעתי למה היא התכוונה…
פעולות השזירה והתיקון האלה מסתבר מגיעות ממקום שונה (ודומה קצת) מבחינת קהראמן והיא מדברת על הדמות הנשית שלה כסוכנת של העברת הזכרון – זה האישי וזה הקולקטיבי, מנווטת בחיים של עקירה גם מהמרחב וגם מהזמן.
השזירה מסמלת מבחינתה את ההקשר ל"עיראק של אמא שלה" – לדימוי מניפת קש קלועה שהביאה איתה מעיראק כשנמלטו לאירופה עם מזוודה אחת, ועדיין הביאו משהו איתם. חפץ.

התיקון, הקליעה הזו, היא מבחינתה תהליך אינסופי שעוברים בחווית הגירה. אני לקחתי את זה למקום שבו אני שוזרת עצמי חדשה משני מקומות שונים אבל קרוצה מאותו החומר.
לא הפרשנות שראיתי מייד אבל היא משתלבת לי בחיים ממש בהזמנה.
וחשבתי על המכולה שהבאנו, ואם הייתי צריכה (ואפילו רק במובן הטכני, ללא האלמנט הרגשי של הבריחה) לארוז הכל במזוודה אחת, מה היה החפץ הזה שהייתי לוקחת? מה הילדים שלי היו חושבים על הבית החדש שאמא התעקשה שיהיה בו מעין "מקדש" כזה לחיים שהיו. התערוכה הורכבה ממספר פרוייקטים, אחד מהם היה: The House and The Courtyard שבו היא ממשיכה בציור המוקפד והסופר-אסטתי הנשי שלה והפעם על דיקטים חשופים. אני מאוד אוהבת חומר חשוף.

בשלב מסויים נהיה לי קצת קשה עם ייצוג הנשים הקלאסי – וברור שיש כאן גם דיאלוג עם נשות רנסאנס מצויירות, ולא הכל זרם לי חלק אצל קהראמן, אבל השקיפות. אוי השקיפות. הנשים העגולות האלה – אותה אישה בעצם – לפעמים "פצועה" ולפעמים שלמה כלכך אבל עדיין שקופה. והיא מרחפת בתוך הדימוי של הבית שלה, האחוזה שלה, רוח רפאים שכלואה בתוך הארכיטקטורה.

גם כאן, חשוב לי לומר, זו לא היתה כוונת האמנית בדיוק.. והיא מספרת בראיון שקראתי דווקא על אישה ששולטת בבית פנימה – אולי נעלמת כלפי חוץ אבל זו שמקשיבה ונמצאת בכל פינה של הפנים.
היתה לי חוויה מרתקת לשמוע אותה כי הרגשתי שהעבודות כל כך היו "שלמות" לי ושהיא, האמנית, רק מוסיפה עוד נדבך. מאוד אגוצנטרי מצידי (-:

חייבים פות.

הייתי רוצה שהיא תוסיף את הנשים האלה על התקרה של הקפלה הססיטנית בותיקן.
כמה חודשים אחרי שביקרתי בתערוכה, קיבלתי הצעה להעביר הרצאה לקבוצת נשים מהגרות כאן במיזורי. הבחירה בנושא היתה לי ברורה. בהרצאה הראתי גם את סדרת העבודות הזו שאולי יותר "קלה" לקריאה מהירה, פחות מאיימת (לא ויתרתי להן על שאר העבודות שלה). לסדרה קוראים Migrant הנה הצצה:

זו סדרה של ציורים שבהם היא משתמשת בדימוי של קלפים, היפוך הדמות המלכותית, ועבודה עם מי שהיתה ומי שעכשיו – אפשר לראות חוסר אונים שמנוגד לתנועה חופשית בעבר.
מעבר לקונספט הפשוט והמדוייק אני במיוחד אוהבת כאן את הקומפוזיציות שנוצרות מחיבור שתי הדמויות שהן אחת:

הדימויים יותר ישירים (ומי שעברה ראיון עבודה מקצועי באנגלית, יכולה להבין את התחושה של לחתוך לעצמי את הלשון.. גם כשהאנגלית המדוברת שלי מצויינת. חוסר אונים). הקלפים הענקיים האלו מרשימים בעיני.
ויש גם גברים. ללא מיתרים.

עבודות בצבע חזק קופצות מהרקע של העץ. מדגישות את הצורה החדשה שמתקבלת מהאז והעכשיו.

מעל שולחן העבודה של אורי תלויות – להבדיל אלף אלפי הבדלות – שתי עבודות שלי, שציירתי בגיל 17. שזה בואי נאמר, יותר מ-20 שנה. ואני מביאה אותן כהוכחה שאני לא משקרת כשאני כותב שמשטחי צבע על דיקט חשוף תמיד עניינו אותי (-:
קצת קשה לראות את הרקע השטוח הורוד. ואני מרגישה לא נעים שנדחפתי לקהראמן לפוסט.

בסוף ההרצאה ניסינו את התחושה הזו של דמות ורקע, חומר חשוף מול כיסוי מוחלט.
 (עבודה של משתתפת ממוצא איראני. היא תרגמה לי את השיר הפרסי אבל אני זוכרת רק אהבה וגעגוע)

 דיקטים בקנ"מ אחר לחלוטין, איורים פשוטים, אילוצי זמן, אבל זו הרגישה לי סיומת טובה.
 לקחת דימוי אישי, של מהגרת (להבדיל מפליטה) ולנסות לעבוד איתו בסוף שיחה על הציורים של חייהב קאהרמן.
ואם כבר בלשונות וחיתוכי דיבור עסקינן, זו בהחלט היתה חווית מהגרת מרתקת. לדבר יותר מללמד. 

הזמן האחרון מרגיש כתור הזהב של אמנים שונים, שמדברים חוויה של מפלט, שעתן הגדולה של אמניות איראניות, סוריות, והמזרח התיכון מקבל את אור הזרקורים לפחות בבמת האמנות שלידי. ולי זה מעניין עוד יותר כמובן כי אני עוד מכניסה את כל המטענים "שלנו", אלו הקולטיבייים, המחפשים את הביקורת, ומגבשת ופורמת עמדות למול עבודות.
מעניין לי.
שמחתי מאוד לגלות שיש לה אתר מצויין עם מידע נגיש ובהיר, ובאתר המוזיאון לאמנות עכשווית בסנט לואיס יש הרחבה מוצלחת מאוד על התערוכה, אם זה מעניין אותך מופיעים כאן קטעי שמע על העבודות באנגלית.

תודה שקראת, נתראה מחר,
נשיקות
בעיקר פורמת.
גל