הלוואין (או: סופסוף חג בלי אלוהים!)

חייבת לחלוק את חוויות ההלוואין, אין הרבה יצירה… באופן כללי המוח שלי בחופשה (ז"ת פועל הרבה אבל לא מגיע עדיין ליצרנות) אבל אם לא אספר, מי ידע?
ובכן, לאחר שניזונתי עליו כל חיי משמועות ופרקים של סדרות שמשתדלים להקרין סביב פורים, סופסוף חוויתי, גם אם דרך הילדים, את ההלוואין. וזו לא אגדה. 

כל מה שרציתי לספר על הלוואין 2016 ולא ידעת שאת רוצה לשאול

ש: נו, אז תחפושות מושקעות וזה?
ת: לא.
כשדור הציע שנתחפש לגוסטבסטרס (מכסחי השדים) אימצתי את הרעיון בחום! לפני הטיסה נתתי לו לראות סרטים באנגלית, חיפשתי דברים שמתאימים לגיל שלו, שיקלוט קצת שפה ועדיין ישאר מתעניין גם כשהוא לא ממש מבין. אז הצלחה מטורפת היתה "מותק כיווצתי את הילדים" – עם האפקטים המטופשים של פעם, והצלחה נוספת היתה הסדרה של מכסחי השדים. יש תמורה לאגרה תאמיני או לא.
מכונת התפירה שלי נשארה בעליית הגג במושב ואת הפנטזיה על מכונה חדשה טרם מימשתי (מי צעקה שם Black Friday?), וכך יומיים לפני (אבל זה כרגיל) התיישבתי להכין תחפושות בעזרת טושים.

הזמנתי בגדים מאתר יד שנייה, לא התכוונתי לרגע להתחיל לקנות חולצות מכופתרות וכו' וכמובן שההתמכרות שלי לשליחי הדואר – טוב, לזה נצטרך להקדיש פוסט נפרד (-: 
במחיר 4$ לילד אספתי את הבגדים ועליהם נותר רק לצייר. 
את אלולה – הרוח רפאים/סליים הירוק ציירתי באקריליק (שאלו אותי כבר כמה פעמים – אקריליק הכי פשוט אבל בשכבה עבה, לא יורד בכביסה.) ואת הלוגו של מכסחי השדים ציירתי על בד לבן ותפרתי ידנית לחולצות. זה רק בגלל שהחולצות היו נחמדות והתבאסתי לצייר על חולצת קורדרוי מכופתרת של ראלף לורן. יד שניה אבל עדיין… 
שלפחות למישהו בבית הזה יהיה ראלף לורן, לא?

ואז פענחתי גם את ההבדל בתחפושות מבחינתנו… בארץ, חשוב איך התחפושת נראית באמת (פרקטית לגן, לעדלאידע, ליום שמחרת, לעוד יום בגן..) וכאן חשוב איך היא מצטלמת (-: 
פעם הבאה אקפיד פחות על פרקטיות…
בזכות וויקאנד ארוך (שלמדתי לאהוב מאוד, אבל זה לא היה לי קל) ובזכות העובדה שהחג נמשך כמה ימים, קרה שהילדים ממש חיכו להצטלם עם התחפושות! סיטואציה לא מוכרת. הם יזמו, הם חיכו, הם עזרו לביים ונורא נהנו. וגם אני.

לא ראיתי המון תחפושות, והילדים היו מבסוטים משלהם לגמרי. לביה"ס לא מתחפשים כאן, לא הצלחתי ממש להבין למה.. משהו על שיוויון ושילדים לא ירגישו רע עם התחפושות שלהם – אבל לא בטוח שזה בגלל זה. האמת שחצי מהדברים שנאמרים לי אני לא מבינה. לא שהאנגלית שלי קלוקלת זה פשוט שהם לא מדברים אנגלית. משהו מאוד מעורפל שמזכיר מדי פעם אנגלית ואת המבטא שאלולה מלהטטת בו…

ש: אז מה הסיפור עם הדלעת?
ת: או! דלעת זה מעולה!

אז כל גיחה לסופר (וזה בעיקר מה שאני עושה כאן אגב, סופר) לא התאפקתי והבאתי איתי עוד דלעת.

רק מה, להציב דלועים ב80% לחות, חודש לפני, לא הסתבר כהכי חכם וגם הבנתי למה לכולם יש דלועים מפלסטיק. 

בוא נאמר שגם אם הלכנו לכיוון של ציור ידידותי, בערב הלוואין הן כבר היו רקובות-מרושעות כהלכה.

מה שכן – לצייר על דלעת זה אדיר! תנו לי חומר אחד לצייר עליו לשארית חיים ואבחר בדלעת. לא מגזימה.
תופס צבע מעולה, חלק ונעים.. תענוג מומלץ.

(את הגרעינים ששמרנו מהדלעת הגדולה, זו שחצבנו/גילפנו/ניקתי, ששטפנו, ייבשנו המלחנו, וייבשנו שוב… 
אז אותם? שרפתי בתנור. לא מסתדר לי עדיין הפרנהיים והצלסיוז…)

ש: ומה עם כל הממתקים?
ת: כן
אני מאמינה שזו נקודת הכשל בהעברה מיידית של החג לישראל- אצלנו זה לא היה עובר כל הקטע ההזוי עם כמויות הממתקים.
כל כך נורא שצמצנו את השתתפותנו באירועי ה"טריק אור טריט" המתוכננים, וגם כך יצאנו עם כמות מביישת. בגודלה ז"ת.
בערב הראשון הגענו לtrunk or treat  בחנייה של התיכון – כאן בעיקר רשמנו רעיונות. 
בעוד שנתיים וחצי – תזכרי – אני עושה את זה במושב. 
איזה יופי! כל התיכוניסטים מגיעים לחנייה, מציבים את המכוניות שלהם (טוב, הם נוהגים מכיתה ז' בערך) – כל חבורה המציאה נושא וקישטה את תא המטען והילדים שיחקו משחק וכמובן קיבלו ממתקים. חמוד מאוד
(בתמונה משמאל למשל חבורה שהפעילה את הילדים במכונית הארי פוטר, לימדה כישופים וכו)
הקטע החברתי שמשתף את הנוער בהפעלות, בתכנון ובמפגש עם ה"קטנים" מאוד קסם לי.

האירוע השני היה כמובן הטיול השכונתי בערב החג – האמת שהופתעתי לטובה. מאוד.
באזור שלנו הילדים מתבקשים לספר בדיחה למי שפותח להם את הדלת (וההסכם היפה הוא – השארת אור וקישוטים בכניסה? נבוא אליך! לא מתאים לך תכבה את האור ולא נטריד- בערך חצי מהבתים היו מושקעים ומוארים וזה היה מקסים). ה"סיפור בדיחה" הזה קצת הלחיץ את הילדים שלנו שלא ממש שולטים בשיח האנגלית… דור התאמן על הבדיחה היחידה שהצלחתי לחשוב עליה – אני ממש גרועה בבדיחות. ממש.
– למה פיטרו את כל הבלונדיניות מהמפעל של הm&m?
– כי הן זרקו את כל הW לפח.
מצחיק. לא?
ואלולה ניסתה כוחה באיזו נוק-נוק שאף אחד כולל אותנו לא הבין. אבל זה לא אכפת לה.
המשימה הזו, של סיפור הבדיחה יוצרת שיח חמוד וידידותי, זכינו ככה להכיר חצי מהשכונה והערב הפך די מהר לסוג של ערב יום כיפור-בקטע החברתי – מסתובבים בין השכנים על הכביש ומקשקשים.
אני כמובן הייתי מובכת עד עמקי נשמתי והתחבאתי רוב הזמן מאחורי גוני במנשא. התוכנית היתה שכולנו נתחפש אבל לאחר שראיתי באירוע אחר (ציבורי) שמבוגרים נדרשים שלא להתחפש ולהשאיר פנים גלויות – נתלתי בעניין והסברתי לילדים שלנו אסור. העדפתי להשאר נייטרלית… אלה לא ממש קנתה את זה אבל כאמור, גם לא אכפת לה.
דורדור כבר הגיב ב: "הו!" שזה המקבילה האמריקאית ל"אה.." שלנו. מקווה שהניואנסים עוברים (-:
אחרי שעתיים ושקי ממתקים מרשימים, חזרנו הביתה לבדוק כמה התרוקנה הקערה המזמינה שהשארנו בפתח, אורי פתח בירה וישב עם הילדים בחוץ להמשיך לתת ממתקים לעוברים ושבים (לדעתי הם נהנו מלחלק לא פחות), אני התחבאתי קצת בבית להרגע – יותר מדי נחמדות מלחיצה אותי, ואז כיבינו את האור במרפסת ואף אחד לא נרדם מעודף סוכר. צפוי.

3 ימים אחרי קיבלנו מכתב משמח מביה"ס שאנחנו מוזמנים להעביר את הממתקים שנותרו (9 ק"ג בערך) למשלוח לחיילים. שיהיו בריאים.

וגם רקמה קטנה היתה, ככה בסמלי

ה"פאמפק" של נטע.
זו הציפית שהוא מחזיק בגן (שמיכת טלאים מושקעת טרם) שעליה החלטתי שאתחיל לרקום את שיבושי המילים הנחמדים שלו (Im going בסוף ארוחה כשהוא לא רוצה להוריד כלים מהשולחן הוא אומר יפה מאוד). 

תמיד חשבתי שאכתוב את כל פניני החוכמה של הילדים ותמיד שכחתי, אז אולי הפעם תצא כאן כרית משורבטת רקמה למזכרת. אעדכן. 

יאללה תביאו את תנק'ס גיבינג, אני מוכנה.
ואף מילה על טראמפ – יפה לי נכון?
נשיקות, בעיקר פורמת

(אני אוספת המלצות למכונת תפירה חדשה, משהו טוב.. אשמח לשמוע רעיונות!)