מבודדת (1): השילוש הבסיסי

שוב בבידוד. לא, לא מקטרת.
כן, שבועיים.
מי? לא משנה, חברה.
ועל זה נאמר: אמור לי מי חבריך והאם השב"כ מאכן את מספרם ואומר לך איפה אתה עכשיו. בדיוק.

בקיצור (שוב) בידוד, כולנו, על הזוגיות שלנו וטפנו ובעיקר החוליה החלשה – גוני בת 4 שעדיין לא מוכנה להירקב מול מסכים למגינת ליבנו.
אז אחרי כמה ימים בהם אורי כהרגלו שומר על מצב רוח מרומם ועף על הזמן המשפחתי ואני… פחות,  חשבתי שיהיה יעיל להזכר מה עשינו בסגר. ההוא של פעם. בקטע נוסטלגי.

אז הנה אני פוצחת בסדרת הפוסטים "מבודדת" (חשבתי שמראש כדאי להקל על נטפליקס את בחירת השם לסדרה העתידית) שחייבת להתחיל בשילוש הקדוש לתפקוד בבידוד,  כי לפי הסטטיסטיקה גם את בבידוד או שתכנסי בקרוב. בלי עין הרע. כמובן.
לפני הכל חשוב לי לציין – למקרה ששכחת מי אני – שאני מחבבת את הילדים שלי אבל במידה, את בעלי רוב הזמן ואל עצמי אני מתרגלת. הסגר ממש לא היה בטעם של לימונדה מבחינתי.
וגם ששנינו עובדים במשרות מלאות+ כך שיש לנו מזל גדול ולא היינו בחרדה נקודתית ("רק" גלובלית קהילתית) ועם זאת ממש לא היינו פנויים ובחופש. לא כפוי ולא בכלל.

השילוש הקדוש שגובש מקריאה באינספור פוסטים של אנשים חשובים (כאלו שיש להם חשבון פייסבוק נניח) וככזה אין עליו עוררין: שגרה-טכנולוגיה-פרויקטים שילוש שנחקר, נבדק, נוסה ואני רק מוסיפה את הפרשנות שלי כדי שגם יעבוד לך.

1. שמרי על שגרה
אם הנהנת בהסכמה, אין לי יותר איך לעזור.
אם באמת שמרת על שגרה מוכתבת, קמתם מוקדם ועשיתם אימון כושר משפחתי, אז גם יש סיכוי שלאחריו כל אחד עבד על משימה אישית (אני מעזה לכתוב קריאה וחשבון) – ואת שייכת לחוג חברותיי הנערצות, אני מורידה בפניך את הכובע אבל באמת, אין לי מה לתרום. השגרה היחידה שהצלחתי להנהיג היא שמעירים אותי רק אחרי שכל המטבח הפוך מנסיונות של בן 6 ובת 4 לאכול ארוחת בוקר.
אז העצה שלי ליישום: לשחרר רצון לשגרה (-: אנחנו בבידוד, מה שיתפוס יתפוס.

פעם מזמן כשעוד היה מותר להתרחק 100 מטרים מהבית, השגרה היחידה היתה לעוף החוצה לסיבוב שניה אחרי שאיבדנו את זה סופית (זה קרה כל יום ולכן מבחינתי זו שגרה). לשמחתי מישהו החליט למקם בנקודות תצפית מסביב לבית שלנו כני ציור ממתכת – דבר שנראה לי הזוי ומגוחך בשעתו וכמו לעוד הרבה דברים, גם אליו התרגלתי. אז הוספנו דפים וצבעי מים לתרמיל הקטן.

כמה יפה זה מצטלם… ברוח הכנות אספר שכל העניין היה לוקח בדיוק 14 דקות כולל הליכה לשם וחזרה.

אם אני ממש מחפשת בכוח הרי ששגרה נוספת שהתפתחה מתוך מצוקת אמת (של הילדים) היתה חגיגות היומולדת. כל יום, כל יום, בצהריים גוני מגיעה בהתרפקות למחשב ומבקשת לחגוג לי יומולדת. אבל עם עוגה אמיתית. בהתחלה זה ממש החמיא לי כי היא גרמה לכולם לשבת מסביב לשולחן כל יום אחה"צ (שעה אחרי בקשת העוגה..), לפרוש מפה חגיגית ולהדליק לכבודי נרות ולשיר לי שיר ואני לא מאמינה שבאמת לקח לי כמעט שבוע להבין שהיא פשוט עלתה על הדרך להשיג סוכר זמין בכזו קלות. שבוע! בבידוד הנוכחי עברנו לעוגיות שהם מכינים בעצמם. זה כבר לא לגילי כל הימיהולדת האלה (-:

וכך בשיא השגרה אכלנו עוגה ובשאר הזמן כולם רבו אחד עם השני ובהו במסכים, מה שמוביל אותי לסעיף השני: טכנולוגיה.

2. טכנולוגיה ואף מילה על זום
לצערי מומחים רבים ממליצים על הגבלת שעות מסך לילדים לשעתיים ביום ובזמן בידוד להחריג ל-4 שעות ביום כשהם משמיטים (בתום לב כנראה) את המילה "בלי".
אני מאמינה שיש להגביל את שעות בלי המסך לארבע ביום, ויש ימים עמוסים שזה נספר גם בשעות השינה.
"מה חמודי? אוי, הייתי ממש שמחה לשחק עכשיו איתך משחק חשיבה משפחתי ומפתח אבל לצערי אתה כבר משחק ממש יפה בלגו שעתיים וקודם צבעתם משהו והתחפשתם וחייבים לספור גם את ארוחת הצהריים ולכן אין מה לעשות. אתה חייב לחזור לטלויזיה".
שיחה לגיטימית בבידוד.

אל תרגישי לא נעים, זו לא חייבת להיות טלויזיה – מחשב, איפד, לצערי אני עדיין לא מרשה לילדים טלפונים אבל פיציתי בתכנים לא הולמים בכל מקום שניתן לצרוך בו יוטיוב. העובדה שגוני עדיין לא דוברת רוסית או סינית שוטפת מעידה יותר על יכולות קוגנטיביות לא מפותחות שלה מאשר על הרצון שלי לספק סביבה תומכת במקרה הזה.

אם אין ברירה אפשר גם לפרק טכנולוגיה.
למשל בזמן הסגר לא הזזתי את האוטו שלושה שבועות ולכן נוצרה הזדמנות לאורי לחזור מדי פעם עם חלקים מהאוטו שלי (שמבחינתי עבדו מצויין, בטח לאוטו שלא צריך לזוז) ולזרוק אותם על השטיח לטורפים שיפרקו אותם עם מברג.
אבל זה גם יכול להיקרא "פרוייקט" למי שאוהב פרויקטים.

3. פרויקטים
אם לשפוט לפי הפיד שלי, פרויקט זה שם קוד למשהו מעורר קנאה, מציף השראה ונשים חדורות מוטיבציה ועם בייגלה מעל הראש מצליחות לעשות עם ילדים.
עקרונית אני ממש בעד פרויקטים, אני מתה על פרויקטים (יש לי מלא פרויקטים שהתחלתי מרוב שאני אוהבת פרויקטים) אבל לא היה לי זמן לסיים בבידוד. אז כשהבנתי שכולן מבלות זמן איכותי עם הילדים שלהן ב"פרויקטים" החלטתי להגמיש את הההגדרה… הכי טוב למצוא משהו שקל לעשות, שממילא תהי חייבת לעשות, ואז לעשות אותו בכל מיני זוויות שגם על הדרך מצטלמות אחלה, כי חשוב שישארו לילדים זכרונות (אני מעצבת זכרונות בדיעבד, בונה על זה שיש להם זכרון קצר כמו שלי).

דוגמאות: אם סבבה לך לבשל עם הילדים, ממילא צריך להכין אוכל אז פרויקט ממולאים/חלה/סושי זה מעולה.
אם את אוהבת למסמר עם ילדים אז כל דבר שמחבר 4 קרשים יחד יכול להפוך לפרויקט. אני לא מזלזלת, להפך מפרגנת לאורי שחיבר ארבעה קרשים וחתיכת ניילון ועכשיו זוכרים לו "פרוייקט ארגז חול". 

אני למשל אוהבת לשתות קפה ואני מסוגלת לעשות את זה גם ליד ילדים, אבל לא מצאתי לזה פרויקט טוב.

למזלי דור כבר חי בסביבה חברתית חיצונית לבית שלנו (להלן האינסטגרם) והגיע עם רעיון לפרויקט משל עצמו: לצייר על הגיטרה שלו.

לא יודעת איך תמיד כשאורי בפרויקט 1:1 כזה עם אחד הילדים אני מעסיקה את כל השאר וכשאני בזמן איכות  עם אחד, כולם עסוקים ממילא והוא הולך לשנ"צ?
בכל מקרה כל השלושה האחרים ראו טלויזיה (הצלחה לסעיף 2) ודור ואני עפנו. ממש..

מצאתי חוברת עם איורי חינות שקניתי בביקורי האחרון בהודו – תמיד רציתי לכתוב את זה "בביקורי האחרון בהודו". תכלס זה היה ביקורי היחיד בהודו וזה היה לפני 20 שנה בדיוק, בכל מקרה שמרתי עליה 20 שנה ואגרנות אגב זה משהו שאפשר לעבוד עליו בבידוד, זה מלא "פרויקט".

שעתיים (!) שרבטנו, ציירנו, בעיקר העתקנו ויצא מהמם לדעתי האוביקטיבית.
להלן פרויקט.

טוב, תאמרי לעצמך, חוכמה גדולה לעשות פרויקט עם ילד בן 13. נכון, את ממש צודקת. אבל הי! לפחות לא ביקשתי שתעשי מהלימונים לימונדה (-:

ממש בקרוב הפוסט על הפרויקט (*) שאפשר לעשות עם בת 4. הנה תכף… רק צריכה שנייה לכתוב אותו כשהם ידליקו טלויזיה (*). תכף כשנצליח לגבש כאן שגרה (*). נו, שילוש.

רק בריאות ונשיקות מרחוק,

בעיקר פורמת.