זה קורה לי לא מעט פעמים, אני מתחילה לחשוב מחשבה קטנה והיא מתפתחת די מהר לאיזה ויז'ואל שנתפס לי וכבר אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהוא יראה, מתגלגלת בתהליך (במקרה שלי התהליך תמיד קצר כי אין לי סבלנות… ז"ת הוא יכול להמשך שעות רבות אבל בטווח אותם יומיים נניח…) ואז זה נגמר.
ואני מסתכלת מסביב ופתאום מגלה שהמחשבה הזו לא "סתם" צצה, והנה אולי לקחתי אותה מכאן בעצם? ואולי הושפעתי משם? והמקורות מתגלים לי לפעמים רק בסוף העבודה עצמה.
כשסיימתי לרקום את העבודה האחרונה (האמת שזה היה אתמול ומאז כבר רקמתי הזמנה מהחנות, אבל זה לא נחשב כי לא כתבתי על זה, נכון?) ניגשתי לשולחן חיתוך שלי ופתאום קלטתי שבעצם סיימתי עבודה ישנה:
את הדיוקן הזה התחלתי לפני שנה (בדיוק!) בסדנה של נטע אמיר הסופר מוכשרת, שאני מאוד מאוד אוהבת. הגעתי לביקור בארץ והייתי מספיק חכמה לקבוע ערב בסדנת רקמת דיוקן עם ה-חברה שלי מהמושב. אבל לא הספקנו לסיים, ואז חזרתי, ואז עברנו בית ובינתיים תליתי את הבד שאזכור לסיים אותו. למרות.. שאני גם אוהבת שהוא תלוי ככה לא ממוסגר בסטודיו.
(השתמשתי בצבע לא נכון לי שיצר את השפם החום הזה, אני יודעת שכשאסיים את הכיוון של המסכה הצבעונית הזו שהתחלתי, זה יבלע, אבל אז זה קצת ייאש אותי מלהמשיך).
ממש לא זכרתי שהוא חצי מטר ממני.
זה רק עשה לי יותר חשק לסיים.
רגע, ומה עם זו שתלויה מעל המחשב:
זו עבודה של אמנית בשם ענת שלו, שאני לא מכירה. אמא שלי נתנה לי את הגלויה הזו והתאהבתי בה – לפני 15 שנה (אני זוכרת על אילו קירות היא כבר היתה נעוצה) והיא תמיד נתלית שוב.
ואני מצטערת שלא טרחתי עד כתיבת שורות אלו לבדוק מי היא, וחיפשתי ולא מצאתי דבר למעט אזכור התערוכה במוזיאון ישראל (ענת שלו, סוף כל סוף, 2003).
תחשבי רגע איזו השפעה מופלאה יש לפיסת אמנות כזו, שהולכת עם מישהי שאת אפילו לא מכירה והיא פשוט שם, חלק ממנה. זו לא עבודה שחשבתי שמעצבת אותי אבל יש בה משהו שאני אוהבת, איזו אמת נשית פשוטה, והיא איתי.
שניה, יש עוד…
ואז בלילה, הפינטרסט (ככה הוא, בא לי בלילה…) הקפיץ לי את הויז'ואל הזה, כי המוח שלי כ"כ שקוף לרשתות חברתיות/אינטרנטיות שאני רק צריכה לחשוב על משהו והנה הוא מופיע (-: עובדה שתמיד כשאני צריכה לקנות משהו פתאום נוחת סניף של טארגט לידי. עובדה.
אז מסתבר ששילוב של דברים שכבר ראיתי מצא את דרכו למשהו משלי -ונכון, עצם העובדה שבחרתי והקפתי את עצמי בהם היא חלק מהעניין ועדיין…
אני לא מצליחה להחליט אם אני שמחה להבין את ההקשרים או עצובה שזה לא באמת ככה ""הפציע" לי בראש כמו בסיפור רומנטי על אמנות ורעיונות.
אבל את העבודה של "את מקיאה אותך בקשת" כמו שאלולה הגדירה את זה – ושמחתי שהיא ישר זיהתה ששתיהן זו אני וצחקתי כי היא התכוונה לצבעי הקשת כמובן ואצלי זה נתפס כביטוי דוחה של להקיא בקשת – את העבודה שלי אני אוהבת.
אז אני אתלה אותה גם, ונראה איך היא עוד תפציע לי בהמשך.
לחיי ההקשרים, נשיקות,
בעיקר פורמת
גל.
מה חשבת? אשמח מאוד לדעת
5 תגובות
וואו, גל, זה ממש נהדר!!! איזה קשה זה לעבוד עם עצמינו. התוצר מקסים ומסקרן אותי לאן עוד זה מוביל, וגם למדתי מההדרכה. אני מאוד אוהבת את השילוב של רקמה וצביעה, אבל תמיד עשיתי את זה במכונה, ותמיד צבעתי רק אחרי הרקמה וזה באמת היה בעייתי.
וואו זה טוב! גם ציור וגם רקמה וגם את שיוצאת מתוכך. זה עוד לא ניסיתי. צריכה לחזור לרקום.
ואוו איזה מרגשת את 🙂 התוצאה מקסימה, וכמובן גם התהליך!!! את ממש עושה לי חשק לחזור לבלוג שלי גם, אם עדיין לא הרגתי אותו 🙂 מרוב הזנחה של חודשם ושנים
יווו
זה גם מקסים וגם מעולה
נכנס לטודו ליסט
חן חן על ההדרכה
מחכה לראות את הדיוקן הרקום גמור :)…
ואם לא מסתדר לך טוב החום של השפם – אולי תשתמשי בניק שלך?… 🙂