קרן שמש (וסיגריה) בכיס
18 אוקטובר 2018
בחיפוש אחרי דרכים להנכיח את הזיכרון של אבא שלי לעצמי ואולי גם לילדים שלי, בסוף זה קורה דרך הרקמה וחווה אלברשטיין.
הפוסטים האלו על החיים, השראה, עבודה, אמנות וזוגיות ולפעמים אפילו הכל מעורבב.
בחיפוש אחרי דרכים להנכיח את הזיכרון של אבא שלי לעצמי ואולי גם לילדים שלי, בסוף זה קורה דרך הרקמה וחווה אלברשטיין.
הסתיו האמריקאי השתלט על חיינו ואני רק מדמיינת אנשים עם ראש דלעת.
על ידיים חזקות ושזופות ומחשבות שעולות ביום ההולדת של אבא שלי עם קטעים מהמכתב שהשאיר אחריו.
נסיוות לקלוע לטעם הקהל המקומי (שוב) נכשלים אבל אני מרוויחה רקמה ליום הנישואין שלי וקולקציה חדשה לכריסטמס. אז הכל בסדר.
רוב הזמן אני לא מרגישה זרה אבל לפעמים פערי התרבות נחשפים במלוא עוצמתם. פוסט על הבמבים בחצר שהניחו על שולחני השראה מתעתעת.
הדינימיקה היומיומית עם ילדים שהפכו למתבגרים בקיץ אחד ועם אמא שלא מצליחה להבליג. יצאה מזה גם רקמה חדשה.
הסברתי לנטע שאומץ זה לעשות משהו למרות שמפחדים ממנו וגיליתי שזה כמעט אפשרי להיות אמיצה, עם מערכת תמיכה נכונה והמון חוטי צמר.
איך אנחנו אוהבות את הציצי שלנו ואיזו מילה נהדרת זו ציצי. הפוסט שבו רקמתי חזייה וגם מילים לאמא שלי, שכרגיל עושה דברים בדרך שלה.
למה אני מצלמת בהחבא אנשים רצים? זה איכשהו קשור למחשבות על חינוך, באמת, נשבעת.
הפלוס (והמינוס) בעבודות שאני יוצרת על סמך "מקרים שהיו" היא העובדה שאני מחליטה מה כולנו בבית נזכור. מה את מעדיפה: סיפור או ויכוח?
אני לא מציקה בכלל ויש לי פוסטים משמחים, או לפחות אותנטיים מאוד, ואשמח לשתף.
אז כאן, הנה פה למטה, נרשמים:
