שלום, אני נוסעת

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני שנתיים וחצי.
הלילה התיישבתי ונכנסתי לבלוג – רציתי לכתוב: שלום, נסעתי.
וגיליתי אותו. שוב.
דווקא שימח אותי לראות שאני משתנה רק קצת בכל פעם.
אז החלטתי להתחיל איתו ולעדכן את הסיום.
וככה הוא התחיל:
שלום, אני נוסעת… אבל לא רחוק.
נוסעת לגן אחד, נוסעת לגן שני, נוסעת לחוגים, נוסעת לסופר, נוסעת רבע שעה עד העבודה, נוסעת הביתה.. נוסעת.
אני מאלו שתמיד היה להם רכב. עוד טרם התגייסתי אבא שלי השיג לי אוטו רעוע שלא נוסע ששיפצתי בעזרת מכונאי רחוב מהשכונה, קראו לאוטו הזה "בוריס" והוא נראה כמו אמבולנס ממלח"ע ה-1. עם מוט הילוכים ליד ההגה וחורים בפח שהצריכו את כולם להתכסות בשמיכות כשנסענו בחורף. הגשם היה נכנס אבל אני הייתי צעירה ומבסוטית.
כשבוריס שבק סופית נתתי אותו במתנה (בשביל הקארמה – כי קיבלתי אותו במתנה לא נוסע..) לזר גמור שביקש יפה והמשכתי לרכוש את המכונית הבאה. גם היא הסבה לי נחת באופיה האנדר-דוגי, "צילה" היה שמה וגם היא שבקה לבסוף – והפעם, כיוון שאורי כבר היה בתמונה, נמכרה לחלקים (כי הוא גבר-גבר פרקטי. גם אורי וגם קונה החלקים.).
ואז, אז החלטנו שאנחנו צריכים מכונית למשפחה קטנה. כזו שלא נרטבים בה בגשם.
הסקודה הגיעה אלינו בוהקת ושמורה היטב והכי טוב:
על כל השמשה האחורית התנוסס בענק באותיות קידוש לבנה הכיתוב:
"אתה משוגע על זה סיסו!"
ככה, לאופי.
השנים חלפו, שלושה ילדים נולדו (אחד השאיר מי שפיר על המושב למזכרת),
כסאות בטיחות החליפו מקומות ותפקידים,
הזבל נערם, נרקב והתפרק,
שרשראות חרוזים שילדים מביאים מהגן נתלו, התפזרו והשאירו קצוות חוט מדלדלים – או שמא זורמים ברוח?
הדלתות נשברו ולא נפתחו, אלו שנפתחו -נפתחו רק מבחוץ והצריכו אותנו לאקרובטיקה מופלאה,
הבאגז' נתקע ויצא משימוש. קצת יותר צפוף מקדימה.
החלונות לא נסגרו יותר.
מזגן מעולם לא היה.
על השמשה האחורית כבר היה כתוב רק: "אתה….מש…סי.."
על רדיו אין מה לדבר. שרנו.
והייתי פחות צעירה אבל עדיין מבסוטית.

אבל אורי לא (אני חושבת ש"סכנת נפשות" ו"לא עם הילדים שלי" היו מעורבים בטיעונים שלו).
אז נפרדנו ממנה לשלום.

ואז בא איש אחד, שאמא שלו לא לימדה אותו לשים חגורה במכנסיים, נתן לי כמה שטרות מקומטים (לשוקו ולחמניה בקושי), עשה לי פרצוף של "לי זה עולה יותר" ונסע איתה. לתמיד.

ואני הייתי עצובה.

ואז אורי אמר: במה אפנק אותך אשתי האהובה? איזה כלי רכב יגרום לחזור לכבישי העמק (לא "ה"עמק, עוד עמק..) חייכנית? רק תגידי!
אז אמרתי: אוטו צבעוני. רק לא אפור כזה כמו שיש לכולם. ושהמאחורה שלו (תא המטען? שאל בעלי) יהיה כזה שנפתח לגמרי ובלי "מדרגה" כעורה.
בסדר גמור, אמר אורי, ואץ רץ לקנות מכונית אפורה כמו שיש לכולם עם מאחורה שנפתח רק חצי במין מדרגה כעורה.

לא הייתי צעירה ולא הייתי מבסוטה. בכלל.

האוטו החדש שזכה לכינוי "מר מכוער" בלבל אותי מאוד, לא מצאתי אותו בחניה של הגנים וכשכבר מצאתי, די התאכזבתי… אבל גם בו הזבל נערם מהר.
רציתי לצייר עליו אבל אורי צחק ואמר שזה לא לאנשים שצריכים למכור אוטו בעוד כמה שנים.

החלטתי על שדרוג פנימי סמי-מקיף. היופי בא מבפנים לא?

פרשתי על מכסה המנוע את כל הבדים שלי, וקראתי לאמא שלי וע' השכנה שיבואו לעוץ עצה,
והן בחרו בבד המאוד מיוחד-אם כי לא לטעמי בכלל..
בד שאמא שלי הביאה לי מאוסטרליה הרחוקה בכדי שלנצח אזכור את שורשי (האבורג'ינים):

ואני מתה על הנמלים והדביבון הזה…
אבל הצבעים די מבאסים לדעתי.

לא נורא, חשבתי, העיקר שיהיה מגניב.

רציתי לתפור כיסויים למושבים. גזרתי עם אלולה מגבת והכנתי הכל. ואז עברו שנתיים.

אבל שנתיים מהשנים האלו, נו, שהכל קורה בהן.
נטע גדל, גדלתי איתו, התקדמתי מאוד בעבודה, קנינו בית, התחפרתי בחברויות חזקות, נכנסתי להריון, הדחקתי את ההריון, ילדתי את גוני היפיפיה, קיבלנו הצעה להרפתקת רילוקיישן, עזבתי עבודה, עזבתי בית, שיחררתי חברות, ארזנו ארבעה ילדים וקצת יותר ארגזי ספרים… והנה.
שלום.
אני נוסעת.
אבל עכשיו בשברולט של אמהות אמריקאיות.
לא צעירה בכלל, סקרנית לקראת מה שיקרה תכף. מקפידה לחייך בתמונות.

כמעט מבסוטה.
נשיקות,
בעיקר פורמת