אומץ (אני וקרושה)

הסברתי לנטע שאומץ זה כשעושים משהו שמפחדים ממנו.
אני מפחדת מקרושה. גם מסריגה ומכל מה שכרוך במסרגה אבל קרושה זה הנמסיס שלי.
לא שאני נתקלת בצורך להתמודד עם הפחד הזה -היינו להיות אמיצה – על בסיס יומיומי, אבל מי שמכירה אותי מהבלוג הזה יודעת עד כמה הפחד חמור. משתק.
יש כאן לפחות קוראת אחת שניסתה בעבר ללמד אותי והבינה עד כמה סתומה (ואני לא משתמשת במילה הזו בקלות) אני כשזה מגיע למסרגות וחוטי צמר. את הערב שהעברתי בסדנה למתחילות, כשסביבי חבורת נשים נחמדות שמול עיני לומדות לקרוש להנאתן (!) ובסוף הערב את עצמי עם חוט מדובלל ביד… אני לא שוכחת (-: ושלא יהיו אי הבנות, כאן זה לא מקרה של מורה טוב או לא. אין איך להפוך את הדברים – זו אני והמסרגה. שנים.
בכל מקרה סוגיית הקרושה חזרה אלי כשנודע לי שלאח שלי נולדה בת ושאפגוש אותה בביקור בארץ.
רציתי להכין לה שמיכה (האחיות הבוגרות שלה קיבלו ממני שמיכות טלאים), פשוטה ומתוקה, רכה כזו ועם גימור של קרושה. ככה רציתי.

אני צריכה רגע לעצור ולספר סיפור קטן על תומר.
כשתומר היה בתיכון ואני ממש אחרי הצבא, הוא החליט שהוא ימכור ספריי קצף ביום העצמאות בעיר (אז זה לא היה כזה אישיו, אז נחליק על העניין). אני אמרתי לו שאין לו סיכוי, שזה לא רווחי, שהוא יבזבז את כל הערב וסתם יריב עם אנשים ולמה בכלל להכנס לזה ובכלל הייתי די מתנשאת כמו שאז ידעתי להיות ממש טוב.
ותומר נסע וקנה מה שקנה ויצא לעיר בערב יום העצמאות. כי תמיד הוא עשה מה שהוא רצה ולא הקשיב לי.
אורי ואני כבר היינו יחד ובגלל שהיינו זוג צעיר היינו יושבים ומדברים עד השעות הקטנות של הלילה (-: ובשעה 3 בלילה בערך, דלת הבית של ההורים נפתחה ותומר נכנס. אנחנו ישבנו במטבח והוא ניגש אלי, נתן לי נשיקה, הטיח את היד על השולחן וכשהמטבעות מצלצלים ואמר: את כל ההון שלי אני נותן לך אחותי, 4.70 ש"ח.
וזה מאוד הצחיק אותו ואותי.
וזה היה מקסים כי הוא באמת עשה מה שהוא רוצה וידע להודות שזו היתה שטות אבל בדרך כזו מתוקה ומצחיקה…
בכל מקרה, תומר לא קורא את הבלוג שלי כי הוא חזר בתשובה – ובתוך המשפט הזה אפשר לקרוא את כל הקושי והמורכבות והכאב שלי והשמחה שלו. והלוואי והוא היה בא ונותן לי נשיקה ומטיח משהו בשולחן, והיינו צוחקים על השנים האחרונות האלו ומודים בטעות. אבל זה לא יקרה. ואנחנו עדיין אוהבים אבל בכלל לא בקשר. למעט מחוות סמליות.
למשל כשנולדת לו בת.
אז ברור לי שהוא לא יכול להבין וגם לא סיפרתי לו מה זה אומר, כשהחלטתי שאני מכינה לה שמיכה עם קרושה, אבל כבר הבנתי שלי זה מספיק לדעת.
נותרה רק הבעיה הקטנה של להתמודד עם הפחד, ליצור, להשלים עם מה שיוצא, נו – ליצור.

 ואז מיה נכנסה לתמונה.
כמו סחורת סמים ממולחת או יותר נכון כמי שהספיקה בזמן קצר אבל עמוס – כמו שיחסים ברילוקיישן נבנים – להכיר אותי, היא פנתה לצד הויזואלי הממשש שלי. בהתחלה היא הביאה בדי פלנל רכים כאלו ורק ביקשה שאתפור מהם את בסיס השמיכה. ואז היא הביאה איתה צמר ונתנה לי מתנה מסרגה. אחת. אבל מאוד מפחידה בעיני.
ואז היא רק הראתה לי איך וכשכבר הייתי עם דמעות והזעתי (בכל זאת פלנל וצמר..) היא העלימה את החומרים וחזרה למחרת עם שמיכה גמורה.
'יצא לנו מוצלח, לא?' מאוד מותאם לגיל שנתיים או לי מול קרושה (-:

"בואי, נקפוץ איזה בוקר לג'ואן ותראי אם יש משהו שמתחשק לך."
עכשיו ג'ואן, כמו מייקלס וחנויות יצירה עמוסות כל טוב כאן באמריקה – באמת הדבר היחיד שיש לי להגיד עליהן זה: למה אין לכן סניף של סטארבקס שאוכל להשאר לנצח?
ברור שבאתי.
ברור שמצאתי משהו שהתחשק לי.

וקרשתי.
כמו איש הגשם, תוך כדי דיבור בקול רם, לעצמי, לא מוסחת, נשמעת לגמרי על הרצף, בריכוז לא אופייני (נכנסת, מוציאה, מעלה אחד, חוזרת אחורה, נכסת שניים, מעלה אחד נכנסת שניים…) רק שלדסטין הופמן בטח היה יוצא קרושה מושלם.
לי לא.

כמובן שהיו משברים, את השמיכות כאן לקחו לי כמה חודשים טובים להבין ולסיים, ברור לא?
ועם הסובלנות וההכלה היתה כאן יד קשה ולא מתפשרת בלימוד.
ברגע שסיימתי את השמיכה הראשונה (טוב, לא סיימתי כי לא הבנתי איך מסיימים, בעולם שלי חוט שלא קשור נפרם) מיה הגיעה לביקורת.
צריך לפרום.
תפרמי, שחררתי בנדיבות את כל הזמן הפנוי שלי מהיממה האחרונה.
והיא פרמה. הכל.
אבל גם היא מלמלה תוך כדי… זה היה משהו בסגנון: מה קורה פה.. קשרת את החוטים?..מה עשית כאן?.. פשוט בשלב מסויים החלטתי שמה שחשוב זה הקצב והחזרתיות ופחות נצמדתי להוראה אחת – אני רוצה לחשוב על זה כהמצאת פאטרן חדש משלי – אבל העולם כבר לא יכיר אותו כי הוא פרום (-: וגם לא הבנתי את הקטע של להשתמש בצמר בלי הפסקה וכל פעם שהסתבכתי פשוט גזרתי, עשיתי קשר והתחלתי מחדש. קונספט מקורי, זכרי איפה ראית את זה בפעם הראשונה!

אני יודעת את שם הבלוג שלי. אבל הוא נכתב על פרימה של תפירה. ועולם הסריגה-קרושה זה וואו! כשזה מגיע לפרימות, כך כך קל לפרום – פשוט מושכים בחוט וזהו! הייתי נפעמת מהגילוי, התחלתי לפרום בהנאה רבה יותר (ובקצב מסחרר יותר) משממש יצרתי משהו בעצם.
וגם נטע, יש לציין גילה שאפשר פשוט למשוך בחוט- אבל הוא גם גילה שזה יוצר תגובות מאוד קשות מאמא שלו.

שמיכות נחמדות ממש. 
אבל ביננו, יותר נהנתי לצלם אותן (-:

בקיצור, תומר קיבל שמיכה, אשתו התמוגגה, הוא מישש אותה ואני מהרתי לומר שזה 100% כותנה גם הבד וגם החוטים, ולא ערבבתי אריגים ושמתי יד על אורי שירגע ושמחתי שאני לא מתרגשת.
כי אני, אני! קרשתי.

פחות נמסיס ברשימה, הרבה יותר הערכה למי שממש עוסקת בזה, חברות יותר חזקה – בכל זאת חשפתי בפניה את הצד הכי חלש ועלוב שלי, חוויה של אומץ וארבע שמיכות משלי – כי לא סופרים את השתיים המושלמות שעשינו "יחד" (-:
ונשבעת שיש לי אפילו אחת נוספת, בצבעים רכים כאלו של אפור וצהוב בהיר ושמנת… והיא מתגבשת בדקות פנויות ככה בין לבין.

פשוט כי יש לי עוד אח בהריון (-:
נשיקות,
בעיקר פורמת