בחטיבת הביניים היתה לנו מחנכת אגדית, מהסוג שלא שוכחים לעולם.
אסתר המחנכת היתה ייחודית בנוף המורות והיו לי מורות מעולות.
בשיעור גאוגרפיה היינו צריכים לצבוע מפות בטושים והיינו חייבים להשתמש בסרגל בכדי שקוי הצביעה יהיו ישרים (!). זה היה חלק קשה במיוחד עבורי… אבל למדתי איך אני אוהבת לסמן ולצבוע. ומאז רק בלי סרגל.
לפני כל מבחן היא נתנה את האופציה להגיש בתיקיה מסודרת את הדפים שהכנו כסיכומי מבחן ומי שהגיש יכול היה לזכות בעד 5 נקודות בונוס נוספות – לי זה היה נראה טרחני בגיל 13, בגיל 23 לעומת זאת.. היו כאלו שהודו לה מסביבי בתואר הראשון. לסיפור הזה היה קטע טריקי – אם קיבלת ציון 101 היית צריך להגיש עוד עבודה ובה עליך לסכם נושא שקשור ב101. מטורף נכון?? ואדיר.
עברו הרבה שנים לפני ש-101 התקשר לי ל"חדר 101" – חדר העינויים בספר של ג'ורג' אורוול.. החדר בו תפגוש את הפחדים שלך. מעניין אם זו היתה בדיחה פרטית של המחנכת אסתר עם עצמה (-:
לשמחתי "זכיתי" בציון ה101 רק פעם אחת ואבא שלי כמובן הכריח אותי לכתוב על הקילומטר ה101 ועל יחידה 101 ועוד עניינים מיליטריסטיים-היסטוריים-ישראליים שונים הקשורים ב101.
אני כותבת 'הכריח אותי כמובן' ופתאום מבינה שזה לא מובן לי איך הכמובן. איך הוא עשה את זה? למה רציתי גם?
משהו בבועה שאנחנו נמצאים בה כאן מאפשר הרבה חשיבה מחודשת על דרכי החינוך שלנו, הדוגמא האישית (ככה אנחנו מחנכים. הפסקנו "לחנך" אחרי דורדור..) – זה לא שלא דיברנו וחשבנו על זה בארץ אבל כאן יש שקט שמאפשר לי יותר לחשוב ולנסות ולתהות. מה אני רוצה להעביר להם? איך מעבירים חשיבות למעורבות חברתית ושיתוף כשאתה לא חלק מהקהילה? ואולי אם הבאת לכאן ילדים זה לא ערך שאתה צריך לשלב? שאלות.
אבא שלי עולה לי הרבה כאן בגולה.
בחוץ שלג ואני חושבת אותו כל פעם בשלג – טיולי סקי רק איתו. סיגריה בשלג. כוס וויסקי שממלאים בשלג לדאווין מושלם באיזה ריזורט אלפיני…
(השלג הבריח אותי לרוד טריפ של 10 ימים עם 4 ילדים במכונית אחת ב"דרום".
10 ימים. זה באמת היה הרבה שלג.)
אני רוצה לחשוב שאני מעבירה להם הצצה לתהליכים האלה שלי. אבל אולי אני מוותרת על מידע שחשוב לי שידעו בדרך? מהצד אחר את מפת יוגוסלביה המפורקת בצבעים אני לא זוכרת (והסליחה עם המחנכת אסתר) אבל את התהליך של החלוקה לכלכך הרבה חלקים קטנים וצבועים.. אני זוכרת ועוד איך.
את מפות הלחימה של יום כיפור ברמת הגולן (ש"הכריח אותי" להכין עליהם איזו עבודה בכיתה ד') אני לא יודעת לשחזר אבל את הטיול שנסענו בו כל המשפחה לצירי הלחימה אני לא אשכח בחיים.
אני מנסה לתכנן ולחשוב את החיים עם הילדים יותר – כרגע זו המשימה שלי.. איפה נעצור בטיול ומה אראה להם ואסביר. על הנייר (או במסלול הגוגל מאפ) הכל מדוייק לי.
אבל את הריבים של דור ושלי באוטו קשה לתאר במעט מילים… אנחנו מאוד ורבליים.
אני מקווה שהוא יזכור בעיקר את החוויה של צבע ביד, את הכוח ליצור משהו מיוחד משלו וגם אולי הדגמות זריזות עם צרחות אמהיות ("לא לכוון לעיניים!!", "אתה קרוב מדי!, "אתה רחוק מדי!"… כמה רציתי שזה יהיה נינוח וכמה קשה לי ליישם..)
כנראה שזה בכל זאת דו כיווני. אתה יכול להיות ההורה שאתה מדמיין (וגם לשם עוד ארוכה לי הדרך) וזה לא יצליח אם בצד השני אין פרטנר, או שלא גייסת אותו בדרך הנכונה.
עובדה שכשאחי הקטן נדרש להגיש עבודה על "דמות שהשפיעה על חייו" (בביה"ס יסודי בבוסטון) הוא בחר בסדאם חוסיין. טוב, הוא באמת השפיע על חייו.
אני בטח הייתי הילדה המליון שכותבת על רבין. אבל עם אבא מבסוט (-:
אני כותבת את הפוסט הזה בשביל לזכור גם את מה שהצלחנו בטיול האחרון. קל לי לזכור את הקושי ואת המחסור באוויר משלי בתוך המכונית, בתוך החדר במלון, בתוך מרכז החלל של נאס"א…
מעניין לנחש מה הם יזכרו, בעוד שבוע, בעוד 10 שנים. אם תוכן ומחשבות כמו מי יראה את הציור שלנו ולמה אנשים מציירים כשהם יודעים שהכל ימחק בקרוב.. או רק את הגימיק בנוסח ה-101.
היום אני חוגגת 101 פוסטים…האמת? הרגיש לי יותר (-:
המקום הזה כאן הוא הפינה שהיא רק הקול שלי.
בתוך מהומת הטיולים והטיטולים, הצעקות והצחוקים לפעמים אני שוכחת איך הוא נשמע ואז אני יכולה לבוא לכאן ולקרוא.
לקרוא פחדים (שלא נשתמש במספר 101 טפו-טפו-טפו)
לקרוא מוטיבציה (101 קוד סירוב מחברת האשראי טפו-טפו-טפו)
לקרוא עתיד (כרטיס עובד 101 יש בארה"ב??)
לקרוא תקוות קטנות ( שאם אמשיך לא לצבוע יהיה לי שיער מהמם כמו של קרואלה דביל ב-101 דלמטיים)
לקרוא שינוי (101 ק"מ היום הם 83 מייל בשבילי. נשמע פחות דרמטי ולא מגיע למקום חשוב. בדקתי.)
לקרוא מחדש את עצמי בימי הולדת, ולידות, זוגיות ושמחות והרבה כאבים ומרמור – אבל שלי. וכל פעם אני חייבת לקרוא גם את התגובות כי לא הייתי ממשיכה בלעדיהן. וזה מדרבן אותי לכתוב. ולכתוב מדרבן אותי ליצור או שהליצור מדרבן אותי לתעד. עוד לא החלטתי. גם אחרי 101 פעמים.
תודה.
תמיד אני חותמת בנשיקות אבל הפעם עוד יותר באמת – נשיקות.
תודה שאת כאן.
בעיקר פורמת.
נ.ב.
1. לא סיימתי מעולם לקרוא את 1984 של ג'ורג' אורוול.
חשבתי שעם התודה מגיעה גם כנות… (-:
2. התמונות מהגלריה הפתוחה באוסטין, HOP. קירות גרפיטי חוקיים. הגענו לשם פעם אחת לביקור ופעם שנייה כשהבנו שאנחנו יכולים גם. שאנחנו חייבים גם.
מה חשבת? אשמח מאוד לדעת
2 תגובות
תןדה לך על השיתוף במחשבות ובעשייה.
תודה. פוסט אחר ומזדהה עם זכרונות אבא שלך