פרויקט של תשוקה

פרויקט של תשוקה, מכירה את המונח? A passion project הוא המונח שמתגלגל כבר כמה שנים ומגדיר כל כך נחמד פרויקט שמרגש ומעורר בך השראה מעצם העשייה שלו והוא (כביכול בעולם רוחני, לא שלי) נועד רק לעצמך. פרויקט שאת קובעת בו את היעדים והמסרים ושבעיקר צריך להיות כייף – או לפחות לנסות לצקת כייף בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית (החיים?). משהו שעושים גם כשאין בכלל זמן והנה, מוצאים לו זמן כי.. נו, הוא פרויקט של תשוקה.

כל כמה זמן יש לי פרויקט כזה, והייאוש של התקופה האחרונה גרם לי שוב לרצון לעשות משהו יצירתי "מהצד", כזה שלא חייב להתקשר לעבודה, אבל הכל נראה לי כמו כותרות שלא מתחברות ליום-יום הדכאוני. לא התאים לי להתחיל קורס בישול או לצלם כל יום תמונה אחת בשחור-לבן או לצייר בצבעי מים פעם בשבוע.. (כולם רעיונות לפרויקטי תשוקה פופלאריים ברשת) ואז נזכרתי בפרויקט הסאטירי של אמבר שר.

אמבר שר, מעצבת גרפית אמריקאית, התחילה להעלות לפני פחות משנה איורים לחשבון האינסטגרם הכי מצחיק בעולם,  שבו היא מאיירת פוסטר לכל פארק לאומי באמריקה יחד עם ביקורת נמוכה של כוכב אחד (ובד"כ הזויה) שקיבל.

או כמו ששר כותבת בביו: “Apparently America’s best idea wasn’t all that great.”

בפודקסט בהשתתפותה היא מספרת שהפרויקט התחיל מקורס שלקחה ועודד לפצוח ב'פרויקתשוקה' (יתפוס? או שצריך תרגום אחר ל'פרויקט תשוקה'?).

שר רצתה לאייר את 62 הפארקים הלאומיים של אמריקה הגדולה אבל לא הצליחה לחשוב על דרך יצירתית וחדשה לעשות זאת, כשבחוץ ישנם כל כך הרבה דימויים מוצלחים לפארקים, מתמונות וכרזות וינטאג' וציורים בכל סגנון. בחלק הזה האמפתיה שלי אליה גדלה עשרות מונים אגב. הקושי האמיתי היה לנכס את הדימויים לעצמה ולשלב בהם הומור ציני משלה.

ההברקה הגיעה לאחר שקראה מאמר ברשת על ביקורות שליליות לפארקים הלאומיים והחליטה לשלב אותן בסדרת פוסטרים – שהעבודה עליה עדיין נמשכת – ובכך גם להשחיז את המיומנות שלה באיור וטיפוגרפיה ולקבל עבודות פרילנס נוספות.

היום עם יותר מ220 אלף עוקבים היא גם מוכרת את הכרזות בפורמטים מגניבים באתר שלה (הכי כייף ואמריקאי זה לנסוע לטייל בפארק כשעל האוטו שלך כבר יש סטיקר מהמקום…).

רשות הפארקים האמריקאית עדיין לא הגיבה, שר מצהירה שהיא תורמת אחוז מההכנסות לקרן הפארקים הלאומיים (-:

ממליצה מאוד להכנס לאינסטגרם של שר, ולא לדלג על ההערות שהיא נותנת תחת כל איור, לי היא משפרת מצב-רוח מיידית.

אצלנו כל תחום הביקורות עדיין מדשדש מאחור, נדמה לי שאנחנו מקום קטן מדי בכדי שנשאיר במהירות ביקורת שלילית, או לפחות כך אני רוצה לקוות. עדיין הצלחתי לדוג מגוגל כמה ביקורות משעשעות במיוחד.. אני חושבת שאפקט הצחוקים מצליח כשהביקורת מתייחסת למשהו מובן מאליו או לא בשליטה, כמו בדימויים של שר – ביקורות בהן אנשים מעזים לבקר את הטבע עצמו ולכעוס שהוא לא עומד בציפיות שלהם (-:

בראיונות שר מספרת איך היא מסננת ביקורות, מודה שחלקן הן של שני כוכבים (כי רוב מי שמשאיר כוכב אחד לא טורח לפרט למה.. אגב גם בישראל זה ככה) וחשוב לה לא להתייחס לביקורות לגבי מדיניות של מקום או ממשל כי היא לא רוצה לתת הצהרה פוליטית משום סוג.

במקרה שלי זה קצת שונה…

הלוואי ותצליחי למצוא כאן גם קמצוץ פוליטי.

את המיני-סדרה שלי בהשראתה של אמבר שר, אני מקדישה להנהגה הפוליטית הכושלת ולנו שכשלנו בה והיא מוגשת כשירות הומוריסטי שלי לימי הקורונה, בהם אנחנו נדרשים או להשאר בבית או להצטופף יחד במדינה שכבר מזמן קטנה עלינו.

אולי דווקא בגלל שביקורות אצלנו זה לא דבר מקובל, החלטתי להוסיף את דירוגי הכוכבים לאיורים שלי ומשם כבר דמיינתי פוסטר לסרט (-:

אז הנה המקומות בהם כבר ביקרתי השנה, אותם צילמתי ואיירתי (וכאן יש בהחלט פרויקתשוקה כי כל-כך נהנתי לחזור להשתעשע בעט הגרפית) ולא צריך להתבאס אם לא מבקרים בהם!

כי לפחות אדם אחד חשב שהם ממש לא משהו.

נחמה? חצי נחמה? רעיון לביקורת אתר הבאה?

נשיקות,

גל (בעיקר פורמת)