מניעה את עצמי

אם היית צריכה לחשוב רגע ולהגיד לי, איזה רגש מניע אותך? מה הוא היה?
אני רוצה להגיד: אהבה, אבל לא.. אשמח לתכונה כמו סקרנות ואתפשר על חרדה, אבל האמת היא שתמיד תמיד, הניעה אותי הקנאה.
פעם אולי זה היה קשה ובהתחלה לפעמים רע, אבל היום אני מבינה שזו לא קנאה נקמנית חלילה, להפך אני ממש משתדלת לפרגן בקול רם למי שאני מקנאה בה אבל האמוציה החזקה הזו, מניעה אותי.
אפילו מצמיחה אותי.
ובכל מקרה, אני מרגישה שהנה סוף סוף למדתי לקבל אותה ואותי איתה ולקנא.

לפני כמה חודשים, ראיתי פוסט על קבוצת נשים יוצרות שמחליפות בינהן יומני אמנות (art journal) וכמובן שישר קנאתי. ואז התחלתי לקרוא בקבוצת הפייסבוק שלהם (לא רק נשים כבר) וקנאתי. 
החלטתי שגם אני רוצה והנה הקנאה הולידה פרוייקט (-: מניעה או לא?
התארגנו בקבוצה ישראלית נשית בארה"ב, הבקשה היחידה שביקשתי היתה שכל אחת תבחר נושא ליומן שלה, בקשה שנבעה ממניע אנוכי לגמרי, ממש פחדתי שיהיה לי קשה לעבוד בלי נושא.
 
 כל אחת מאיתנו התחילה יומן/סקצ'בוק בנושא שלה, ושלחה אותו לבאה אחריה וככה במעגל קסמים שכזה אני מקבלת כל שבועייםלשלושה יומן חדש ומנסה לראות את עצמי בתוך הנושא שלו.

אז בחרתי בה, בקנאה. היו לי הרבה תוכניות לגביה אבל כרגיל, בפועל הספקתי מעט מאוד עד למועד השליחה הראשון אבל את כל הקנאה שלי באותו הרגע דחסתי לכפולת דפים אחת..

כל כולה קנאה מבעבעת. תאמיני לי (-:
כשזה מגיע לעבודות, הקנאה אצלי לרוב מתרגמת ברצון ליצור גם, לעבוד כמו.. אבל הפחד הגדול הוא מהעדר מקוריות. הפחד הוא.. מפשוט להעתיק. והחלטתי שאני מנטרלת מראש את הפחד הזה בהצהרת כוונות.
הציטוט של אגי משעול ומודגש:

"..ואיזו זיקית כשרונית אני… אני משנה את צבעי לצבעיה.."
נכון לא נכתב ישירות על יצירה אבל הרגיש לי מאוד מדוייק. כל מה שהתחשק לי זה לאסוף את כל מושאות הקנאה שלי ורק להעתיק בדיוק את מה שהן עושות.
ואני יודעת, אני יודעת שיש גם "השראה", ויש גם "מחוות" רבות מספור בעולם ועדיין. לא רוצה להעתיק.
האיסוף מהמקורות השונים, לקומפוזיציה אחת, לרישום ביד שלי, למיחבר שהיה משמעותי לי באותו הרגע, כמובן הופך את העבודה הזו למקורית ומיוחדת ורק "שלי" אבל אני הראשונה להגיד: כאן העתקתי. וזה מאוד מאוד משחרר. ה-להגיד.

אני מקנאה בנשים בפינטרסט יש להן בית יפה עם חפצים שאספו מכל העולם זה אקלקטי
אני מקנאה בנשים שמצטלמות באאוטפיט כאילו מקרי בשיער שיבה מדוייק יש מי שמצלם אותן
אני מקנאה בנשים צעירות באינסטגרם העמודים שלהן צבעוניים ושמחים ותמיד הן יודעות לשלב טקסט של משוררת פופלארית אבל עמוקה שכולם אוהבים להגיד שיש להם ספר שלה
בגברים אני לא מקנאה זה סתם הרסני
(וזה הטקסט שרשמתי בתחתית)

העתקתי את סקלת הצבעים והעתקתי את רישומי הנשים ואת בלון הטקסט השחור השחוק ואפילו את מיקום הטקסט המצולם של אגי משעול משמאל. יואו איך נהנתי!
כל מה שבחיים לא הייתי מעזה לעשות עשיתי כאן והדבר הנפלא הוא שזה באמת יצא לי מהמערכת.
ז"ת ספיפית האלו יצאו. אבל יש לי תיקיית "להעתיק" חמודה בראש, בווטסאפ שלי עם עצמי אני מצרפת לי תמונות, ומעבירה בוריאציות חדשות ליומנים חדשים ולא שלי ו- שולחת אותם הלאה. לא צריכה עדויות לביזיון מול העיניים (-:

ובזמן שהיומן שלי תופח בידיים אחרות אני כן מתחילה שוב לראות משהו משלי מבצבץ מדי פעם.

אולי זו רק האמירה שמתווספת, או לפחות הרעיון שהתחיל את הכפולה.

ואולי זה סתם הורוד והכתום, שכידוע הם רק שלי
(-:
נשיקות,
בעיקר פורמת