הכרה עצמית (או: יומולדת 40)

יומולדת 40 שלי ממש כאן . .  ולכן החלטתי TO LET MYSELF BE SEEN ולקחת את כל העבודה שלי, את עצמי, לא רק לכאן, לבלוג הסודי שלי אלא ממש החוצה… לחלק את עצמי לציבור.
זה נשמע אולי מצחיק כי הרי אני כבר כותבת בלוג סופר-אישי אבל מבחינתי אף אחד לא ממש קורא (היי! ומה שלומך היום?) והכל כאן ביננו.
אחד הצעדים היה להכין סופסוף כרטיס ביקור חדש.
עשור חדש, המון התחלות בפתח, זמן להגדרה. לבחינה. אז הכנתי כרטיס ביקור זמני כמובן. כמובן כי אין שום סיכוי שבמצב כזה רעוע ("עשור חדש, המון התחלות בפתח, זמן להגדרה. לבחינה.") אני מתחייבת על הגדרה עצמית בכרטיס ביקור או אפילו על צבע לרקע…
בתור התחלה נפרדתי מהכרטיס הקודם (-:

שהיה נוח ונעים בכל המובנים האפשריים.
ואז מצאתי גם שריד מכרטיס הביקור הראשון שלי –

מדהים איך הצלחתי לא להתחייב בו למשהו ממשי! אפילו את הצבע והטקסטורה אבא של אורי בחר עבורי, נשאר לו מקום בגליון בבית דפוס והוא שאל אותי בטלפון אם אני צריכה כרטיסי ביקור (-: נשבעת.
מעניין מה קורה עם נטוויז'יון באמת.
ואז הסתכלתי בהמון חיבה ורגש בלוגו שדורדור אייר לי במחשב, בעט הגרפית שקנינו לו לפני שנתיים והוא לא נוגע בה:

והבנתי שזו התחלה יפה. רק מה, נעים לחשוב שכך הוא רואה אותי אבל זה לא מדויק וחסר לי שם משהו מעצמי. אני צריכה להיות זו שמכינה את האיור.שלפתי את כל התמונות שלי מהטלפון, עניין קצר שכן אין לי כ"כ הרבה תמונות – והתחלתי לאייר את עצמי.גוועלד.בהתאמה לעבודה שלי בדיוקן העצמי, שכבר סיפרתי עליה בפוסט הזה, כמובן שבהתחלה נתפסתי לשיניים הבולטות, לצוואר המקופלל, לעיינים הלא סימטריות לחניכיים שתופסות שליש פרצוף.. נו, כרגיל.
קשה לצייר פנים, בטח ובטח את הפנים של עצמך אבל היה משהו מאוד תרפויטי בכל העסק.
וחלק פשוט הצחיקו אותי מאוד.

העבודה הבאמת מעניינת של עצמי על עצמי היתה לשלוח לחוות דעת.דבר שאני אף פעם לא עושה.שלחתי סקיצות לכמה חברות (רק כאלו שיעזו לבקר בקול רם כי הן יודעות שהאהבה ביננו לא קשורה בדבר) ולאורי.והיה לו קשה.והיה להן קשה, לרובן.חלק נצמדו לנכונות הרישום, חלק שאלו שאלות נוקבות (מה הקטע?? תעשי ב"יפה". אם רק הייתי יכולה..) וחלק הבינו לגמרי וכל התגובות, להפתעתי, נתנו לי דרייב להמשיך.חזרתי לצילום האהוב עלי (שרקמתי בעבר, אפשר לראות פה) והורסיות האלו זכו להצלחה מסויימת:

 עד שאורי אמר שאני נראית כמו כוכבת פורנו מזדקנת.את המזדקנת אני הוספתי.
לא היה סיכוי שאשתמש יותר בחיים בדימוי הזה…

לאט לאט, מרישום לרישום, התחלתי לחבב את כל הסגנון האיורי הזה שלי.
הכי פשוט היה לאייר באילוסטרייטור אבל למה לעשות פשוט? רשמתי ביומן סקיצות בטוש שחור, צילמתי (בטלפון) והעברתי למחשב. 

אורי שלח אותי לצייר את עצמי יפה כשנמאס לו מ"כל הלא דומות האלו", אז הכנתי אחת בשבילו (-:

מאוד אהבתי את המשחק בצבע השיער מהרישום הקודם. אבל התביישתי.כי שוב, המחשבה שאחשוב שאני "תופסת מעצמי" בלתי אפשרית.

(התמונה הזו לא מרצף הכנת הסקיצות,  אבל פתאום נזכרתי בה – ציטוט של גולדה מאיר שהכנתי בשבוע שעבר ומצחיק בהקשר הנוכחי: Don't be humble, you're not that great. מספרים שהיא אמרה את זה למשה דיין, אם אני כבר נתלית באילנות גבוהים…)

בכל מקרה, בשלב מסויים הצפתי את עצמי והתחלתי לשחק במחשב, משתעשעת במחשבה שזו הולכת להיות הדפסה על קנבס 2 מטר על 2 מטר לפחות (-:

אבל נזכרתי שאני אשת איש ואם מסורה והם חיים איתי מספיק גם ככה. בכל דרגות היופי שלי.
בסוף הלילה, מותשת, הגעתי לסקיצה שאני יכולה לחיו איתה בשלום (שלום!) ופשוט שלחתי להדפסה.
ככה.

ארבעה ימים אחרי קיבלתי את הכרטיסים המודפסים ורצתי לצלם – בחושך, סליחה – ולכתוב לך.

ולא אכפת לי שהבועה שהיתה אמורה להראות "רישומית" נראית לא מעוצבת מספיק או שהבועה בצד האחורי נחתכה במ"מ. דברים שלא הייתי סולחת עליהם לסטודנטים ובטח לא לי. ככה זה בארבעים?
סתם, לא, זו רק אופוריה, בקרוב אשוב! הלוא זה רק כרטיס זמני (-: ואני בהחלט אשפר בהמשך.
אבל בינתיים אני חובקת 4 עשורים ואת הכרטיסים הכי מתוקים בעולם.
המתנה הכי יפה שיכולתי לתת לעצמי ליומולדת 40 – הכרה עצמית.
בברכות ורודות,
נשיקות